הרצפטין אחרון

ביום חמישי האחרון נסעתי בפעם האחרונה לאסותא על מנת לקבל טיפול. שימי הכין שלוש עוגות שונות לצוות, למטופלים ולמלווים השוהים במחלקה. שוב העמסנו את הרכב בספרים שנתרמו על ידי המודיעין ניוז, ושלושת ילדנו הצטרפו אלינו מתוך תקווה שהפעם הזו, הראשונה בחייהם במחלקה שכזו, תהיה גם האחרונה.

הגשתי את ידי לליטל לדקירה אחרונה (אמן כן יהי רצון) והיא הזמינה את בני, בבדיחות הדעת כמובן, לדקור אותי במקומה. בזמן שליטל דקרה אותי, עמדה לידי ביתי האמצעית ואחזה בידי השניה. שימי בדיוק ניסה לפתור איזשהן תקלות במחשב של האחיות.

נפרדתי מהצוות בחיבוקים ונשיקות. את חלקם אני עתידה לפגוש במסיבה שאני מתכננת ממש בקרוב. העובדת הסוציאלית של אסותא לא תקח חלק במסיבה המתוכננת (מסיבותיה שלה) ולכן נפרדנו במספר מילים.

יש כנראה כמה דרכים להפרד מהמחלקה האונקולוגית (בבריאות הכוונה), אמרתי לה. אפשר לברוח כל עוד נפשך בך ואפשר להתמהמה מעט. אפשר ללכת שלא על מנת לחזור ואפשר להצהיר מראש שאחזור לבקר.

די ברור לי שאני אבוא לבקר. אבוא לבקר אם את הצוות ואם מטופלות שטרם סיימו את מכסת הטיפולים שלהן. אבוא לבקר בכל מועד שיהיו לי ביקורות או אפילו שסתם אעבור באזור. אבוא לבקר משום שהפרק הזה אמנם הופך להיות נחלת העבר אבל זה לא אומר שהוא נמחק.

בדרך חזור מבית החולים הסתכלתי על גב כף היד שלי החבושה קלות. נזכרתי בטרנד שהיה לאחרונה לצלם את כפות הידים שאינפוזיה נעוצה בהן. אני לא צילמתי כזו. לא רואה יופי מיוחד ביד שלי וגם לא אוהבת אינפוזיות. אני הרבה יותר אוהבת את היד החבושה שאחרי. את הפלסטר שסוגר על מקום שאני מקווה שלא יפתח יותר.

אני שמחה על סוף הטיפולים ולא יכולה שלא לחשוב על כמה וכמה חברות יקרות שלי שבלו"ז שלהן לעתיד אין זמן שנקרא "סיום הטיפולים". חברות שטיפולים הן נחלתן מיום הגילוי ועד עולם. אני יודעת שאנחנו נמצאות במקומות מאוד שונים. אני יודעת שהן היו מתחלפות איתי בשניה זו, זה ברור. אני יודעת שאין לי מה לעשות בעניין מלבד להציע להן את אהבתי וחברותי ולהתפלל לרפואתן.