ערב טוב לכולם
הערב אני רוצה לומר דבר אחד. תודה. זה אולי ייקח הרבה מילים אבל בסופו של דבר הכל יתנקז למילה אחת. תודה.
לפני כשנה, זמן קצר אחרי שהתחלתי בטיפולים, התקשר אלי הרב לאו. הוא דרש בשלומי וביקש לחזק אותי בדרך בה הלכתי. שוחחנו מספר רגעים. אני חושבת שנתתי לו את התחושה שאני בסדר גמור. מגוייסת כולי למסע הזה ואופטימית. אחרי מספר דברים, הודתי לו על הדאגה וסיימנו את שיחתנו. על אף שאכן הייתי אז (כמו גם היום) מגוייסת כולי ואופטימית, לאורך כל הדרך זכרתי שני דברים שהוא אמר לי אז ואף ציטטתי אותו פעמים רבות.
ראשית הוא אמר לי כי עלי לקבוע מסיבת הודיה. עלי להודיע לקב"ה מראש כי אני מוכנה לרפואה שלמה. שאלתי אותו אם זה בסדר, אם זה לא עלול לגרום לעין רעה או משהו והוא אמר שלא. שעלי להודיע לקב"ה שאני מוכנה. אמנם לא קבעתי את התאריך כבר אז אבל זכרתי זאת לאורך כל הדרך ותכננתי בראשי את המסיבה שאערוך בסיום. מסיבת הודיה עם דגש על המסיבה. מסיבה כי זה מתחבר לרצון שלי לחגוג קצת בשמחה והודיה כי יש המון על מה להודות. התודות כולן הן לקב"ה. על הגילוי בזמן יחסית, על הכימו שעבד מצויין, על הרופאים המצויינים שטיפלו בי, על החיים, על כל איש ואיש שנמצא פה וגם על התזכורת הנוספת שאני צריכה לכתוב…
לומר לכם שהחשש מעין רעה כבר לא קיים? לא יודעת. אולי לא מעין רעה אבל פחד מסויים ממשיך להתקיים ומרחף פה כל הזמן. אני תמיד אומרת – ברוך השם ובעזרת השם. ברוך השם שהביא אותי למקום הזה ובעזרת השם שישמור עלי גם בהמשך.
הדבר השני שהרב לאו אמר לי הוא כי זוגות שהקשר בניהם מעורער הוא נוטה להתערער בתקופות כאלו וזוגות כי הקשר בניהם חזק, הוא נוטה להתחזק. הוא שאל אותי באיזה קטגוריה אני נמצאת. אמרתי שאני מקווה שבקטגוריה השניה. לשמחתי העצומה השנה הזו הוכיחה לי מעל ומעבר לכל ספק (טפו טפו טפו בלי עין רעה) שאני אכן בקטגוריה השניה. אחד הדברים הנפלאים שקרו לי השנה הוא הידיעה הברורה מעל ומעבר לכל ספק שאני חיה עם האדם שהכי נכון לי לחיות איתו. שלא יכלתי להתחתן טוב מזה בכל העולם כולו.
אני מודה לך, שימי. במקומות הכי קשים רציתי אותך ורק אותך לידי. ידעתי שאתה מבין אותי בלי מילים. אני מודה לך על האהבה, על הפרגון, על הבנת סדרי עדיפויות, על מתן מקום לנפש, על היום יום, על תקופת המחלה, על המשברים שעברנו יחד, על הסליחה ועל השמחות. על מי שאתה – תודה.
אני מודה להורים שלי. אני זוכרת את היום שנסענו לבשר לכם שחליתי. אבא קיווה שבאנו לספר על הריון טרי או משהו. אופיטימי משהו, אבא שלי… הפלנו עליכם בשורה מרה. אני זוכרת את אימא שלי יושבת שם קפוצה כולה מתאפקת לא לבכות והדמעות בכל זאת מבצבצות. אני יודעת שמה שעבר לך אז בראש, אימא זה שהיית לוקחת את המחלה לעצמך ובלבד שאני אהיה בריאה. אני יודעת את זה כי אני מכירה אותך וכי אני יודעת כמה אני התנחמתי שבמשפחתי המצומצמת זו אני שחולה ולא חלילה מישהו אחר. אני יודעת שהתקופה הזו היתה לך, לכם, מאוד קשה. אני מודה לכם על כל העזרה שהגשתם בדרך (הקפצות, בישולים ועוד) ושמחה שעכשיו אתם מתפנים להמשיך לעשות מה שאתם אוהבים. לטפל בגינה, לעשות קצת ספורט ולטייל בארץ. מאחלת לכם הרבה שנים של בריאות טובה והנאה מהזמן המשותף שלכם.
אני מודה להורים של שימי. אני זוכרת את ברכתו של הרב מבורוכוב 8. איך אמרת לי – "אני בגיל 38 הייתי כמעט מת והנה אני פה, אני מבטיח לך שעוד 30 שנה את עוד תהיי פה". מהפה שלך לאלוהים. ותודה.
אני מודה לכל אחת משלושת אחיותי האהובות. תמיד ידעתי כמה אני אוהבת אתכן. תמיד ידעתי כמה אתן חשובות לי. באופן טבעי עמדתן שלושתיכן לצידי כל השנה הזו, כל אחת בדרכה. ריגשתן אותי מאוד. אם זה עם הטלפונים והביקורים ואם עם הבישולים והשמירה על הילדים. אחיות זה ברכה. אחותי שולי כבר מזמן הוכתרה להיות האימא השניה שלי. אחותי רונית קרובה אלי בגיל מה שיצר בעבר אתגרים לא קטנים. במהלך השנים ידענו מרחק וידענו קרבה. וברוך השם שהשנים האחרונות הן שנים של קרבה. אני לא אשכח את שיחתנו במסעדת אחלה בפ"ת בין הכירורג לאונקולוגית. אני בטוחה שגם את זוכרת. אולי זה מקרי אבל יש שני רגעים שאני יודעת שאנצור בליבי לתמיד ושניהם קשורים באחותי חדווה. רגע אחד הוא ביום הגלח. חשבתי שביחד נצליח לעשות את זה איכשהו שמח. הבאנו איתנו את הילדים. שלא תהיה להם טראומה לראות אותי אח"כ בבית קצוצת שיער ובהמשך קירחת. זה לא עבד. עכשיו כבר אפשר לומר – זה לגמרי לא עבד. כלומר – בגדול זה עבד אבל רגע הגלח עצמו עדיין היה קשה מנשוא. ישבתי שם על כיסא והיתה בחורה שהיתה אמורה לגלח את ראשי במכונה. היא הציעה ללביא לגלח קצת אבל הוא נרתע. מהר מאוד שלושת הילדים מצאו את דרכם החוצה. רונית, אחותי, ליוותה אותם החוצה וברגישות גדולה חיבקה ועודדה אותם. לרגע הצצתי במראה. בתוך סבך השיער שהיה לי ראיתי שבילים של שיער קצוץ וזה נראה נורא. השפלתי מבט ועצמתי עניים הכי חזק שאפשר כאילו אם לא אראה זה לא יקרה. אני זוכרת שחדווה רכנה אלי, חיבקה אותי ואמרה כמה מילים שמרגשות אותי אפילו עכשיו. את החיבוק ההוא ואת המילים ההן אני אזכור לתמיד.
חיבוק נוסף קיבלתי ממך, חדווה, כשבאת לבקר אותי במהלך השבועיים של החום שהיו לי באמצע הכימו. עוד רגע של קרבה נדירה. תודה.
תודה לגיסות שלי שזכיתי להכיר טוב יותר השנה, שזכיתי שיצטמצם המרחק בנינו. ללאה על הדאגה וההתעניינות. על התחושה והידיעה שליווית אותי כל התקופה.
לענת שעשתה כל מה שיכלה על מנת להקל עלי ועלינו. אם זה ארוח לארוחות בשבת, אם זה הזמנה של אפרת לחוג אומנות, אם זה זמן לקפה, הסעות להקרנות ועוד ועוד ועוד אני בטח לא זוכרת הכל כרגע.
לגיסי אשר על המון דברים. חלקם למעשה נעשו עוד טרם המחלה אבל סייעו מאוד במהלכה. בעיקר על הנכונות לעזור תמיד בכל דרך. פשוטו כמשמעו – תמיד בכל דרך.
לילדים שלי. לא מזמן המורה של אפרת רצתה לומר שיבחי בפני מישהי ואמרה משהו על המסירות שלי לילדים גם במהלך הטיפולים. תיקנתי אותה שזה לא היה מאמץ לטפל בהם בזמן הטיפולים. להפך, הטיפול בהם הוא שנתן לי כוח להמשיך הלאה. אם לא היה לי אותכם הכל היה פי אלף מסובך. לפני כשנה וחצי חגגנו בר מצווה ללביא, אני זוכרת שחשבתי ככה על בר מצווה ובמה זה שונה מכל יום הולדת אחר. חשבתי על זה שבניגוד לתרבויות אחרות אצלנו אין איזה מבחן בגרות שקשור בבר מצווה… איך נאמר את זה, סידרתי לכם מבחן בגרות כמו שצריך… אני יודעת שעברתם שנה לא פשוטה. עמדתם בזה בגבורה ובאופטימיות. לביא, אוריה ואפרת – אני שמחה בכם מאוד מאוד מאוד.
כמעט שכחתי, יש לי עוד שתי אחיות….
תודה לקרן שהדריכה אותי בתחילת הדרך ולקחה אותי עם פנס בתוך המנהרה החשוכה, על הזריקות בבית שלך, על הקרחת בבית שלי, על היעוץ ועל הלב הענק.
תודה לליטל שנגעה בי בלב עמוק עמוק. החיוך. ההומור. הכנות. המבט בגובה העניים. הפשוטות. את. כתבתי פעם בבלוג שלי שאנחנו נקשרים לכל מי שמטפל בנו כמבקשים לראות בו הרבה יותר ממה שיש אבל יש אנשים שיש בהם הרבה יותר ממה שרואים.
לעזר מציון שפינקו אותנו כל השנה הזו בפעילויות שונות ומגוונות. שימחתם אותנו. בין השאר פינקתם אותנו במדריכות מקסימות – שיר ונעה.
לצוות המדהים של עזר מציון באסותא – למרגלית ולמיכל שבזכותכם כמעט היה כיף לבוא לבית חולים…
לתרזה שלצערי לא נמצאת פה כרגע אבל במילים מועטות יחסית הצליחה לגעת עמוק בנפש שלי.
לחברים ממודיעין שליווי ותמכו והקלו עלינו בתקופת הטיפולים כאשר הרבו להזמין אותנו לארוחות שבת (בזכותכם לא הייתי צריכה לבשל.)
לכל חברותי לקבוצת "גמאני".
לבשמת שהיתה הראשונה בקבוצה שעימה שוחחתי ודאגה לי ועודדה אותי לאורך כל הדרך.
החברות איתכן נתנה לי כוח בימים הקשים. היה לי כיף להיות שייכת למשהו כל כך חזק. כולנו יחד לקחנו את הקושי והפכנו אותו לעוצמה. אתן אמיצות אחת אחת. אני מודה לכן ומאחלת בריאות איתנה ואריכות ימים לכל אחת ואחת מכן.
לקוראים הנאמנים שלי בבלוג. השנה גיליתי כי בלי קורא שם בקצה אני לא מתחילה את תהליך הכתיבה. שמחה שמצאתי אותכם / אותם. לא יכלתי אמנם להזמין למסיבה את הקוראים שלי, אגב, אני לא בטוחה אם יש לי 2 או 200, זה כנראה תלוי באיזה יום בודקים, אבל, גם לקוראים שלי יש חלק בהחלמה שלי.
נמצאים פה בערך 120 אנשים. אני יודעת שלא עברתי אחד אחד ולא דייקתי במילים את התודה המגיעה לכל אחד מכם. ניסיתי לגעת בכמה שיכולתי. אני מודה לכל אחד ואחד שנמצא פה עכשיו על החלק שלו בחיים שלי. על התפקיד שהוא מילא עבורי בשנה החולפת ובחיים בכלל.
אני מודה לכל מי שסייע להרים את הערב הזה. שוב, בראש ובראשונה שימי. על העידוד והליווי. אפשר לומר באופן כללי – על הבישול. והאפיה, והאידוי, והצליה, והטיגון….
ולחברתי עדי, על הפליי ליסט המדהים שאירגנה לנו הערב.
אני רוצה לשלוח מכאן איחולים ותפילה לרפואת חברתי היקרה, דפנה, שלא היה באפשרותה לבוא למסיבה. אני מקווה ומאמינה שתלכי ותתחזקי ונזכה לחגוג יחד חגיגות נוספות.
מאחלת לכולם בריאות טובה וחיים של שמחה.
תודה.
