האנגאובר

טוב, המסיבה מאחורי, התמונות כבר בפייסבוק (אשתדל להעלות גם לכאן עבור מי שאין לו פייסבוק) וגם הנאומים פורסמו (אלו שנכתבו מראש כי הרב לאו למשל דיבר מהראש ולא מהכתב).

בכל זאת יש כמה דברים שרציתי להוסיף.

ביום המסיבה פרסמתי סטטוס בפייסבוק במילים אלו: "חיים על הקצה". הנה ההסבר: ערב לפני המסיבה, שימי כבר עמוק בבישולים ואני קופצת עם הבנות לקנות חולצות חדשות. הן התעקשו על חולצות חדשות למסיבה. טריקו, אבל חדשות. הקניות נמשכות יותר זמן משתכננתי ומתחיל להיות לי לא נעים משימי שעובד וטורח עבורי בזמן שאני לא מסייעת לו. שניה לפני שאני חוזרת הביתה אני רואה הודעה בפייסבוק מחברה יקרה שעד דקה קודם היתה בסטטוס מחלימה והנה היא כותבת שהמחלה חזרה. האויר יוצא מהמפרשים וגם מהריאות. אני נכנסת הביתה שפופה לגמרי ושואלת את עצמי למה בכלל קבעתי את המסיבה הזו. עם הרבה פחות התלהבות אנחנו ממשיכים בכל ההכנות עד שהולכים לישון. גם בבוקר המסיבה אני קמה מרוקנת מעט. עד הצהרים אני מתחילה להתאושש.

שעות לפני המסיבה, דפיקה בדלת. שני שליחים עם זר ענק (הכי ענק שאתם יכולים לדמיין) ובונבוניירה מרשימה. זה היה מדוד אהוב שלי שברגע האחרון נאלץ לוותר על נוכחותו במסיבה. הלב אמור להתרחב למראה זר ענק ומושקע ובונבוניירה בצידו. למרבה ההפתעה הוא התכווץ קלות. הפחד. אוי הפחד…

בדרך למסיבה הילדים כבר מתרגשים ושואלים אותי אם אני מתרגשת. אני אומרת שלא. אני שמחה אבל לא מתרגשת.

האורחים מתחילים להגיע ומאחלים לי מזל טוב. אני מעדיפה את ה"בשעה טובה".

המשגיח כשרות יושב לחוץ ומתוסכל כשהוא מבין שחלק מהאוכל (מה חלק, כמעט הכל) לא נרכש בקייטרינג אלא הוכן בבית. רק מאוחר יותר כשיראה שהרב לאו לא עסוק באוכל אלא לוקח חלק פעיל ומשמעותי במסיבה הוא חוזר לנשום.

עוד ועוד אנשים זרמו לאולם. מגוון מטורף של אורחים. כל האנשים החשובים בחיים שלי, ההתרגשות מתחילה.

הרב לאו הגיע בסביבות 9 וחצי וברך במספר מילים. אחריו (ובהנחייתו) אני דיברתי. פתחתי בברכת הגומל. עכשיו כבר התרגשתי ממש. לקח לי כמה שניות להוציא קול. אחרי הגומל קראתי את הדברים שכתבתי מראש ולאחר מכן קראתי את "נשמת כל חי". נדמה לי שזה היה הזמן שבו האורחים ניגבו את הדמעות וגייסו ארשת פנים מאופקת להמשך הערב.

הדברים שנשאתי היו סופר ישירים. לרוב הם שיקפו מציאות והיו מדוייקים ועדיין אני מצטערת על כמה אנשים שלא הזכרתי (אחי למשל. הודתי לאשתו אבל לא ציינתי שאני רואה במעורבות שלה גם את האכפתיות שלו, הרב אלעזר שמאפשר לי להשתתף לפעמים בעשייה המבורכת שלו והופך אותי לחיונית יותר, ללבנה – ההשראה שלי וליהודית – סירת ההצלה שלי…)

אחרי שאני דיברתי, זכיתי לברכה שכתבה עבורי ליטל מאסותא ולאחריה בשמת אמרה מספר מילים שכתבה מראש.

מהפידבקים שקיבלתי אח"כ אני מבינה שהאורחים מאוד נהנו מהמעמד ומהארוע. עבור רבים זה לא היה עוד ארוע מעיק שהולכים כי חייבים אלא ערב קליל וכיף. זה מה שרציתי שיהיה. אחד הדברים שעזר לזה לקרות היה ההנחיה שלי לכולם לבוא בבגדי חול. אין חובה לדפוק הופעה שתהיה מסורבלת ומעיקה. ההנחיה היתה לבוא בנוחות.

המסיבה היתה מדהימה. האוירה, האוכל, המוזיקה. כמו שראינו בחזון שלנו. יותר טוב משקיווינו.

קיבלתי כמה וכמה מתנות – אנשים לא ממושמעים. יש לי קרמים שיהפכו את עור הפנים שלי לצעיר מאוד. מאוד. מאוד. קיבלתי פעמיים את אותו ספר מה שאומר שיש כמה אנשים שממש מכירים אותי. (+: וגם זכיתי שהעשרתם את עולמי המוזיקלי. לא הייתם צריכים אבל תודה.

קיבלתי כמה וכמה מחמאות על המוזיקה וזה שימח אותי שאנשים ממש הקשיבו. כל שיר הרי נבחר בקפידה…

התמונות שדני צילם יצאו מעולות. כמעט כל האורחים אכן צולמו כך שיש לי מזכרת מקסימה מהערב הזה וכל זה בלי שדני ביים אותנו או ניהל את הארוע אפילו טיפה. (ומתנצלת שלא קראתי לכל הורודות לתמונה. אני מתקשה להחליט אם הלכתי עד הסוף עם העניין הזה של לא לביים או שפשוט נבוכתי מלקרוא לורודות לתמונה. אפילו במהירות שבה הכל קרה נדמה לי שלא הייתי בטוחה שזה אכן יתאים ויהיה נוח לכולן)

אני מתנצלת בפני מי שלא הזמנתי למסיבה. הייתי חייבת לחתוך איפשהו. אם זה בקבוצה ואם זה בצוות הרפואי. רציתי להזמין גם כמה חברות שהן יחסית בתחילת הדרך כדי לתת להן יעד, מטרה, חזון. היו לי מגבלות של מקום. סליחה.

בשורה התחתונה, אני מודה על אתמול והיום ומתפללת עבור מחר.

בריאות ותודה.

[AFG_gallery id='1']