יקירה,
בקשתי ממך להגיד כמה מילים כי את אחד הדברים ש"הרווחתי מהסרטן ".
אני זוכרת בוקר יום ראשון , אני בבית, אחרי כימו עם עין פתוחה לעמוד של גמאני בפיסבוק . העלת פניה נבוכה ומבולבלת שמבקשת טיפים להתמודדות ביום שלפני הכימו . כתבתי לך שאשמח לדבר איתך ורשמתי את הטלפון שלי . עוד לא עשיתי אנטר והטלפון כבר צלצל . כזאת את , זריזה ומגיבה מהר.
השיחה שלנו היתה רצופת הפרעות . את היית משוכנעת , כמו כל אישה נורמלית יום לפני שהיא מתחילה כימותרפיה שחייך עומדים להעצר ושתהי מושבתת לחלוטין במשך כמה חודשים . כל הילדים נשארו בבית , כי בכל זאת נפרדים מאמא . ניסית במקביל ללמד את לביא לכבס ואת אוריה לגהץ באמצעות שלטים עם הוראות הפעלה שהשארת בכל הבית .
אני מהצד השני של הקו ניסיתי להסביר שכימו זה אפשרי ומהעוצמות שהרגשתי שיש לך כבר בשיחה הקצרה הזו ידעתי שתעמדי בו בגבורה . הייתי בסה"כ מחזור טיפולים אחד יותר ממך אבל הרגשתי פזמניקית עם הרבה נסיון …
לאורך השנה הזו היינו אחת עבור השניה בימים רבים של התמודדויות שרוב הנשים בגילנו לא מתמודדות ולא יתמודדו איתם בשלושים השנים הקרובות ..ליוונו אחת את השניה בקרחת , בכאב , לקראת ניתוח , התמודדנו עם פרידה מחברות . היינו זו בשביל זו גם בבחירות (הי זאת שלי עוד זוכרת לי את זה ), בהכנסת ילדנו לגיל מצוות ובשיחת לפני כניסת השבת .התמכרתי לבלוג שלך שנכתב ביום של מצב רוח אקסיבציוניסטי , ולמדתי את שפתך המיוחדת המתארת כל פרט ופרט .
אנחנו מכירות קצת יותר משנה , לא הייתי פוגשת אותך באף מעגל אחר של החיים. למדתי ממך המון, על ארגון ותקתוק, על עמידה על עקרונות , אמהות , אמונה וחברות .
גאה בך , על הדרך שעברת . מחבקת אותך ומעבירה לך עוצמות לדרך שלפניך, זו של היום שאחרי הטיפולים (בכל זאת פזמניקית) אוהבת אותך מאוד
אחותך הורודה
