המשכיות

את הפוסט הבא אני מתלבטת אם לכתוב. אני מנסה לשים את האצבע בין הצורך שלי לכתוב אותו (כנראה שיש כזה) לבין הרצון לומר למי שקורא אותי (ואולי בעיקר למי שקוראות) משהו. ואולי אני בכלל רוצה/צריכה לכתוב אותו בצורת מכתב שמיועד לחברתי דפנה ממנה נפרדתי לפני כארבעה חודשים.

הנה זה בא.

נפרדתי מדפנה בפעם האחרונה כשביקרתי אותה בבית חולים. כשמונה ימים לפני שנרדמה, כעשרה ימים לפני שאזלו החיים מגופה והיא עברה מכאן למקום אחר שאיש אינו יודע את טיבו.

אחר כך נפרדתי ממנה בלוויה ואז בשבעה ואז שוב נפרדתי ממנה בשלושים. נפרדתי ממנה גם כשחזרתי לעבודה וחשבתי שאני חוזרת לשגרה חדשה ישנה שהיא לא הכירה אצלי ונפרדתי ממנה שוב בחנוכת בית של חברה משותפת בה היא הוזכרה. למעשה כל יום שעובר אני נפרדת ממנה עוד קצת. היא פה, היא מלווה אותי, המפגש איתה עיצב בי משהו, היא עיצבה בי משהו, אבל היא גם הולכת ומתרחקת.

את הוריה של דפנה הכרתי כשביקרתי אותה בביתם וגם בילינו שעות רבות יחד על יד מיטתה בבית החולים. באופן טבעי ומתבקש אני משתדלת לשמור עימם על קשר. באחת משיחות הטלפון האחרונות שלנו הוזמנתי לבקר בביתם ואימא של דפנה גם אמרה שהיא רוצה שנלך יחד לבית של דפנה והיא רוצה שאקח משם משהו. היא רוצה שאנשים שהיו קשורים לדפנה ואהבו אותה יקחו / יקבלו דברים שהיא השאירה.

הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא התרגשות. תחושה טובה. אפילו מחמאה. במהלך הימים עד הביקור שלי שם חשבתי מה הייתי לוקחת משם. אני זוכרת את דפנה עם הצבעוניות שלה, איך לכל הופעה היתה מוסיפה איזו מטפחת צבעונית מלאת חיים ואמרתי לעצמי שאם אכן אקח משהו זה יהיה איזו מטפחת או צעיף שיזכיר לי את הצבעוניות של דפנה.

להכנס לדירה של דפנה בהעדרה מרגיש מוזר כמעט כמו לספר פה אח"כ כל פרט ופרט אז ברשותכם לא אפרט את כל חילופי הדברים והמראות והתחושות ואקפוץ לסיום הביקור.

חזרתי הביתה עם כעשרים ספרים על מחלת הסרטן אותן אני אמורה להעביר לספריה של אחת המחלקות האונקולוגיות בארץ, עם שני ארגזי מדבקות שאני צריכה להעביר לקבוצת "גמאני" מתוך תקווה שיעשה בהן שימוש, עם ספר של דפנה שחלקים ממנו אני עצמי הקראתי לה בביקורים בבית החולים (ורק מלהחזיק אותו שוב ביד עלו לי דמעות בעיניים), עם צעיף אחד שנעים לחוש את מגעו אבל ללבוש אותו ממש כנראה שלא אלבש ועם מספר דיסקים של מוזיקה שדפנה אהבה לשמוע.

זה הרגיש מוזר. גם לא נוח. אבל כבר בדרך חזור שמתי דיסק אחד מהדיסקים של דפנה. כשהמוזיקה התנגנה שם באוזניי היתה לי תחושה שדפנה נמצאת שם איתי. זו המוזיקה שלה. היא כבר לא יכולה להוציא דיסק מהקופסא ולשים ברדיו-דיסק אבל אני עושה את זה עבורה. הרגשתי שהיא נמצאת איתי ומאזינה למוזיקה ושמחה בה.

זה הרגיש מוזר. גם לא נוח. אבל אם אני מבינה נכון אז קצת הקלתי על הוריה למצוא מקום טוב למעט מחפציה הרבים אותם היא בחרה לעצמה בקפידה ומהם הם נדרשים להפרד עכשיו.

אם אני מבינה נכון זו ההמשכיות שהוריה מבקשים.

אם דפנה היתה פה עכשיו הייתי אומרת לה שיש לה טעם מצויין במוזיקה. הנה דוגמית קטנה:

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Mu8uuqxv_98[/youtube]