טוב, בואו נודה על האמת.
הקטע הזה עם הפחדים הוא פסיכי לגמרי.
אני אחרי. לגמרי אחרי. החייכים מחייכים אלי מכל מקום שאני מסתכלת אליהם.
אני מרגישה מצויין, אני בונה את עצמי מחדש בתחום העבודה, אני כותבת (!),הזוגיות שלי רק נבנתה מההתמודדות ההיא, יש לי תוכניות לעוד הרבה שנים, לאנשים שאני פוגשת ושואלים אותי על הסרטן אני עונה שהוא לגמרי מאחורי, אז מה פתאום הקטע הזה עם הפחדים בא ומטלטל אותי כל פעם מחדש?
פעם זה כאבי גב שישר נחשדים כגרורות. פעם זה כאב בחזה ואפילו תחושה שיש שם משהו שלא היה ושוב ושוב זה סרטים ודאגות ומתח ואפילו דמעות ולרוץ לרופאה בחשש גדול ולעשות כמה בדיקות שצריך ואז לנשום אויר ולהרגע.
אולי עם הזמן זה יקרה פחות ופחות? אולי אני צריכה להיות פחות ערנית? (ועוד ???) אולי מתרגלים לזה?
כיוון שזה פה ואין שום דרך לברוח מזה אני בוחרת להסתכל על זה כתזכורות. תזכורות שכלום לא לנצח. שצריך למצוא בכל יום ויום את החלקים הטובים שלו ולשמוח בהם. שצריך לעשות היום את מה שחשוב. שאין מקום לדחיות. והלוואי ונספיק עוד המון.
אחותי,
פחדים זה בגנים שלנו. צריך להתרגל אליהם כי הם לא ילכו 🙂
אמרה אחותך הפחדנית וההיפונדרית
אחותי, בגנים שלנו זה חרדות. לא פחדים… (+:
פחדים, חרדות … אותה גברת בשינוי אדרת. שנאמר.. מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים. קל להתחבר ולהזדהות עם התחושות שלך. יחד עם זאת, דיבורים ופחדים שכאלו בדיוק אני שומע לעיתים קרובות מאחותיך שתחיה.
המסקנה שלך נכונה (צריך להתמקד בעשיה ולהשתחרר מהכבלים המגבילים אותנו)..
ליל מנוחה