לפני קרוב לשנתיים פרסמתי סטטוס בפייסבוק וכתבתי בו כך: " על שלושה דברים העולם עומד. על הפסיכולוגית שלי, על הבלוג שלי ועליך. כן עליך."
יהודית היתה היחידה שהבינה שהכוונה אליה וגם זה רק אחרי שעזרתי לה להבין שזו היא.
הייתי אז בשלהי הטיפולים ובשיאו של תהליך רגשי מורכב וחשוב ויהודית ליוותה אותי מקרוב באותם ימים. הכי קרוב שיש.
מאז נפרדתי מהפסיכולוגית, התרחקתי מהבלוג ולצערי נפרדתי גם מיהודית שלי.
ובתוך אין סוף המילים שעברו בין יהודית לביני אני זוכרת שהיא אמרה לי על הבלוג שמשהו בו נוגע. שהוא מאוד אישי וכנה אבל גם כתוב מאיזשהו מרחק שמצליח לשמור על פרטיות.
אז הנה אני פה היום, בבלוג, מספרת משהו מהימים האחרונים תוך שיתוף כנה ואמיתי ויחד עם זאת שמירה על הפרטיות.
תהנו (אם זה האיחול הנכון לאחל).
לפני כמה ימים מצאתי את עצמי מעודדת את הבת שלי סביב אכזבה מסויימת שלה מעצמה. הייתי כל כולי מכוונת לעודד אותה ופתאום יצא לי מהפה משפט פשוט ובסיסי ואולי גם קלישאתי אבל גם נכון. כל רגע שעובר בחיים לא חוזר ואת בוחרת איך להעביר את הרגע הזה. האם בכעס ובתסכול או בשמחה. אין לך סיבה להיות מאוכזבת. יבוא זמן שתצליחי מה שלא הצלחת עכשיו. תשמחי על מה שטוב. בסוף בסוף מי שיותר שמח גם יותר בריא. כמה משפטים בעצם. והייתי מאוד שלמה איתם באותו רגע וגם עכשיו אני עומדת מאחוריהם מאוד.
והנה היום הייתי בסיטואציה שבחנתי את המשפטים האלו על עצמי.
משהו הפתיע אותי והכאיב וציער ואיכזב והכעיס. ולא משנה כרגע אם יש זוויות נוספות להסתכל על זה או לא ומי צודק ומה נכון. מה שחשוב הוא שנמצאתי כל כולי באכזבה וכעס וחשבתי על עצמי ועל המצב שאני נמצאת בו. האם זה טוב לי לכעוס ככה? אולי גם אני צריכה להקשיב לאותם משפטים שאמרתי לבת שלי לפני כמה ימים ולהחליף תקליט כמה שיותר מהר משום שרגע שעובר לא חוזר ומוטב לנו לחוות את מירב זמנינו בתחושות טובות. והתקשתי להפרד מהכעס. אולי גם לא רציתי להפרד מהכעס כי הכעס משרת אותנו באיזשהו אופן. הוא מוציא מאיתנו דברים שצריכים לצאת. הוא הופך אותנו לאמיצים יותר (לפעמים שקולים פחות) והוא מאפשר לנו להלחם חזק יותר על דברים שאנחנו מאמינים בהם.
ובכל זאת אחרי שביטאתי מעט מהכעס ואחרי שקיבלתי מעט תשובות (גם אם מניחות את הדעת באופן חלקי בלבד) עשיתי מאמץ להשאיר את זה מאחורי וללכת הלאה בטוב. כמה שיותר בטוב.
אני מקווה שעשיתי טוב.
