לסמוך על הקורא

מאז שפתחתי את הקטגוריה "ביקורת ספרים" בבלוג שלי, קראתי שני ספרים שאו שלא היה מה לומר עליהם או שעדיף היה לשתוק לגביהם (משום שלא היה שום דבר טוב במיוחד לכתוב עליהם). קראתי, שכחתי. לא נשאר איתי שום דבר מהם.

בזמן הזה גם סיימתי את כתיבת הספר הראשון שלי ונתתי אותו לכמה אנשים חשובים שיקראו ויחוו דעה. קיבלתי כמה הערות טובות וחשובות ומתישהו אתייחס אליהן ואערוך את עצמי לקראת שליחה להוצאות. בין לבין אני עורכת ספר של חברה ובראש אני כבר כותבת את הספר הבא.

ובכן השבת התחלתי לקרוא ספר חדש. רק התחלתי. עוד לא זמן לומר עליו כלום (חוץ מזה שהוא כתוב נפלא). מה שכן שמתי לב (כמו שאני שמה לב כשאני קוראת) לפרט מסויים.

מתוארת שם התנהלות של שתי דמויות ביובש יחסי. לא יובש. זו לא המילה. היא מתוארת מלאה ונפלאה אבל אין משפטים שתכליתם להעביר את הקושי עימו הן מתמודדות. הכל מתואר מעיניה של אחת מהן בצורה פשוטה יחסית ועניינית. ואז היא מספרת שראתה את אחותה בוכה ומיד עוברים לפסקה הבאה. הדמעות של האחות מוזכרות במין אגביות שכזו שאני חושבת שאם אני הייתי כותבת את זה הייתי מרגישה צורך להתעכב על זה עוד קצת משום שזה חשוב ומשמעותי לסיפור אבל שמתי לב שאני כקוראת לא מפספסת את החשיבות של זה גם אם הסופרת כתבה את זה רק במשפט אחד כאילו כבדרך אגב. אני מתחילה לקרוא את הפסקה הבאה אבל הדמעות מהפסקה הקודמת עוד תקועות לי בגרון ואני עוצרת וחוזרת לפסקה הקודמת כאילו כדי להבין ולעכל את מה שנכתב בה. זה מטריד אותי ואני לא יכולה כקוראת להתעלם ולרוץ הלאה.

אז אני קוראת ולומדת. אני לומדת לסמוך על הקורא. הוא ירגיש לבד. הוא יבין. הוא יתעכב איפה שצריך גם אם אני ככותבת לא אומר לו במפורש.

(סומכת עליכם שתבינו לבד מה הקשר של התמונה…)