בכל רגע נתון יש את הספר הכי טוב שקראת לאחרונה. זה שאת זוכרת היטב ושעליו תמליצי. חודשים רבים היה "קצה" של גלית דהן קרליבך זה שעליו המלצתי וגם עכשיו הוא נשאר מומלץ ביותר (כמו שכתבו עליו במקור ראשון – אם היא העיזה לכתוב אותו כדאי שתעיזו לקרוא אותו) אבל כמו שחייב לקרות, מתישהו יגיע ספר חדש שיהיה מרגש ולפרק זמן מסויים יהיה הוא המומלץ האחרון.
ובכן זה הגיע. השבת קראתי את הספר הכי טוב שקראתי לאחרונה.
את הספר הזה איטי הניחה בידי בלי לומר עליו כלום מלבד את חייבת לקרוא אותו.
אילו היתה אומרת שהוא עוסק בתקיפה מינית כנראה שהייתי נמנעת ממנו וטוב שלא נמנעתי ממנו.
התקיפה שם מתוארת באופן שיכלתי לעמוד בו (אולי כי זו אישה שכתבה את הספר) והעיסוק בה מעמיק וממלא זוויות.
קראתי אותו בדריכות ובפחד לקראת הבאות.
לא יודעת מה בישר לי שמשהו רע עומד לקרות.
לא הורדתי אותו מהיד והתרגשתי בו כמו שצריך להתרגש בספר טוב.
הספר הזה הוא לא ספר. הוא יצירת אומנות. בית ספר לכתיבה כולל הדימויים הכאילו לא קשורים של עץ הערמונים וציפורי האמו.
סיימתי אותו בבוקר וכבר היה לי ספר חדש שעניין אותי אבל לא אני שאסיים אחד ומיד אתחיל את השני. תנו לי להשאר כמה שעות עם הדמויות. תנו לי לחשוב עליהן לאהוב אותן ולהפרד מהן לפני שאני נכנסת לעולם חדש ואחר.
לפני חודשיים זרקתי לפה רעיון להקים קבוצת קריאה פמיניסטית. אם הרעיון הזה יצא לפועל כוכב הכסף יהיה הטקסט הראשון שיקראו בה.
תודה איטי.
תקראו!
