טוב הבטחתי פוסט טראומה.
סתם. הבטחתי פוסט אחרי הערב הזה של חני והרבנית ימימה בהיכל התרבות של מודיעין.
לא באמת טראומה אבל ערב מעניין ואפילו קצת מטלטל.
מצויידת בכמויות של ציניות ושכבות של הגנה הגעתי להיכל התרבות.
באתי לשמוע את חני (כאילו שלא שמעתי אף פעם) ולראות איך ממחיזים את התכנים שלה (כך נאמר לי בשלב תכנון הערב) ועל הדרך לתהות על קנקנה של תופעת הרבנית ימימה.
מצאתי קהל שאני מכירה היטב ובכל זאת הסתייגתי ממנו מאוד. קשה לי לשים את האצבע על הסיבה המדוייקת אבל משהו שם הרגיש לי שחלקי אינו בקהל הזה. שזה קהל פשוט שנסחף באיזה זרם של הערצה למשהו. שאין בו מנגנוני ביקורת מפותחים מידי ובכלל הוא לא סטייליסטי וחכם כמוני. אה. (+: (מי שפספס את הביקורת העצמית פה הוא כנראה באמת לא מפותח מידי)
לפני שהתחיל הערב אמרתי שאני מקווה שיהיה קצר ורגע אחר כך שחררתי ואמרתי שמצידי שיהיה ארוך, אני באתי כדי להיות. לגמרי להיות. לתת לעצמי לחוות את הדברים בפתיחות. זה אולי הרגע שחשף אותי במידת מה לטוב ולרע.
לטוב לטוב. סליחה על הקפיצה האסוציאטיבית אבל לפני יומיים הבת שלי וחברותיה סיפרו לי על בנות בכיתה ב' שבכו בסרט מצוייר ואני אמרתי להן שיעזבו ביקורתיות ושלבכות זה בריא ולא משנה מה הטריגר. הן תיקנו אותי שלצחוק זה בריא ואני תיקנתי שגם לבכות. כל הבעת רגשות היא בריאה ומשחררת.
ואז הזמינו את חני לבמה ואף שאני רגילה בה, היה במעמד משהו מרגש. כיף לראות שמישהו שאתה אוהב מקבל אהבה. תכלס.
חני הביאה את עצמה בפשטות ובכשרון ואף שפני היו חתומות לרוב היה שלב שהיא הצחיקה אותי ממש. והיה שלב שהיא ריגשה אותי המעצבנת הזו.
את הסיפור על הזקנה קראתי בבלוג שלה ואף ערכתי לה אותו בספר שעתיד לצאת (במחשבה שניה אחרי ששמעתי אותה מספרת את זה, אני צריכה לערוך את העריכה שלי). וכשהיא אמרה שיש לה יותר חברות מתות מחיות משהו בי נסדק. חלק מחברותיה המתות הן גם חברותי וזה אחד המקומות הכאובים שלי.
עם חני אני בסוג של הכחשה. מבחינתי היא לא חולה והיא תחיה לנצח. ככה אני מתייחסת אליה. אני לא עוצרת את נשימתי בשבילה (יעידו הפעמים שלא עניתי לה לטלפון או הפעמים שעניתי ואמרתי שאני לא פנויה). אני לא יכולה לשאת יותר חברות חולות. לא יכולה להכין את עצמי לאובדנים. תחיי ההכחשה. אפילו כשאני מתעסקת בטקסט שלה הוא קדוש בעייני רק בשל כבודי אליה ככותבת שיש לה קהל קוראים ושהסמיכה אותי לערוך אותו (רק לערוך אותו) ולא בשל תודעת זמניות חלילה. הערב הזה, התפאורה, הסאונד המעולה וההקשבה הפתוחה לדבריה סדקו לי משהו במנגנון ההכחשה ועשו אותי קצת עצובה.
חבורת תאטרון הפלייבק היתה מצויינת. כלומר רק בדיעבד כשלגמרי שוכנעתי שכל המופע שלהם היה אילתור מוחלט הבנתי כמה הן גאונות הנשים האלו.
קטעי השירה היו חביבים ביותר. שירה ומוזיקה זה תמיד כיף.
ההנחיה אגב היתה עלבון לאינטלגנציה. אם להשוות את זה לכתיבה אז זה היה כאילו האכילו את הקורא לא עם כפית אלא בזונדה. (וואו, אז את אומרת ש…, היא שותקת. וואלה לא שמנו לב…)
ואז באה הרבנית ימימה. מה אומר? מופע סטנדאט. אני לא אוהבת סטנדאפ. זה מעולם לא הצחיק אותי וגם פה זה לא עבד עלי בכלל. לא משחק המבטאים ולא הקטנת הגברים או הקטנת הנשים (מה גבר צריך? אוכל! מה אישה צריכה? שופינג!)
ברור לי שהרבנית ימימה היא סופר אינטלגנטית אבל כל השואו ההוא זר לי מאוד. פרשתי משם עוד לפני שלב התפילה המשותפת שקהל מנוכר שכמותי אמר שמבחינתו לפחות, היתה מביכה.
לפני חצי שעה חני יצאה הביתה אחרי שטחנו כל מיני תופעות מזויות רבות ומגוונות (תחילה היה לנו את הפידבק של אדווה, עד שזו באחריות רבה כלפי מטופליה פרשה מאיתנו לשינה).
יש בערך 400 פוסטים בספר הבא של חני. את חלקם אני מכניסה לספר כמו שהם ואת חלקם עורכת קלות. את כל מה שאני עורכת אני שולחת לה לבדוק ולאשר. לרוב היא לא מגיבה לי בכלל וזה קצת מלחיץ אותי שהיא לא בודקת אותי. על שני פוסטים קיבלתי ממנה היום פידבק שאומר שיש לי מה לתקן. בחלומי היא בודקת פוסט פוסט, מקור מול עריכה ומאשרת או מעירה כל מה שעולה ברוחה. זה בחלומי. כיוון שהיא כנראה לא תעשה את זה אני אשאר לי בספקות אם עשיתי עבודה מדוייקת ומועילה.
חוץ מזה היתה לנו שיחה מרתקת על מלא דברים ועל ערך.
כמו שאמרה המעצבנת ופחות או יותר המסקנות של הערב: העשיר יכול לומר שהכסף הוא לא הדבר הכי חשוב. האיש שזכה להכרה יכול לומר שהוא שווה גם בלעדיה. רוב האנשים אינם בטוחים בערכם עד שלא יקבלו הכרה חיצונית. הכרה חיצונית היא צורך מאוד טבעי שקשה מאוד לבטל אותו.
עכשיו עוד כמה מילים על ערך וברשותכם כנות מוגברת.
בשביל מהכתבתי את הפוסט הזה? כי הבטחתי לכתוב על הרבנית ימימה? כי בא לי לומר שזאת שכולם מתלהבים ממנה היא בשבילי חברה? זה עושה אותי בעלת ערך?
המקום הזה הוא מבלבל. לפעמים אני מרגישה שאני מתבלבלת במקום הזה.
זה מזכיר לי סוג של תחרות לא ממש סמויה שחשתי סביב יהודית בימיה האחרונים ואחרי לכתה. גם שם הרגשתי שאני מעט מתבלבלת וסלדתי מהתחושה הזו, מעצמי ומהמקום שמשרה אוירה של תחרות אחרי לכתה.
כתבתי מרומז יחסית וגם חשוף מאוד. אם יש משהו שאני טובה בו זה בזה. בכתיבה. אם מפה נשאב הערך שלי, כנראה שלא. אם מפה תבוא ההכרה שאני מודה שאני מייחלת לה, ימים יגידו.
