מרוץ ירושלים (כי מרתון זה כותרת גדולה מידי להתלות בה)

עכשיו כשאני בבית והשרירים כואבים מהעליות של ירושלים אני יכולה לשבת על הספה ולהגג קצת בחוויה.
לרוץ עם אוזניות זה ללכת עם ולהרגיש בלי.
לרוץ בירושלים זה מיוחד. על הנתיב של הרכבת הקלה, בעיר העתיקה, הנופים מדהימים. שווה את העליות.
הצפיפות על קו הזינוק הטרידה אותי ברמה שהרמתי קול זעקה: "גברים! קצת ספייס בבקשה!"
הפחד שלי היה שמרוב התלהבות מהפעילות ההמונית אני לא אקשיב היטב לגוף שלי ואתאמץ כשכבר מידי קשה ואז אתעלף ואמות. ככה פשוט. חרדות שאספתי מאז הארוע ההוא.
השירים ששרים בירושלים לא דומים לשירים ששרים בתל אביב ואת זה אני אומרת בלי להיות בתל אביב.
אנשים רצו למען מטרות ואני רצה רק בשביל הבריאות. מאכזב לגלות שאפילו לרזות מזה לא מרזים. אולי בשילוב דיאטה אבל ככה סתם ממש לא.
אז לאיזו מטרה הייתי רצה?
לזכרה של יהודית כמובן, לרפואתה של חני,
הייתי רצה עם חולצת "כולנו יוסף סלמסה" והייתי רצה לכבוד הסופרגיסטיות וממשיכות דרכן הפמיניסטיות.
ותכלס – נהייתי עירונית. משחקת בצעצועים של בורגנים. מרוץ, מדליות וכל הבלה בלה.