אז שלשום, שניה לפני שהסתיים שבוע הספר וכשכבר לא היה לי סיכוי להגיע אליו (למרות שיש איזה שתי סופרות שלא הייתי מתנגדת לחלוף על פניהן ולהחליף איתן כמה מילים), נזכרתי פתאום בשבוע הספר לפני קצת יותר מעשרים שנה.
זה התחיל מזה שמצאתי במדף במסדרון כמה מחברות בהן הגגתי בעצמי בשנות התיכון ואחריהן. נזכרתי שאחת מהן נכתבה ממש בהשראת ספר מסויים. נזכרתי ביום שקניתי אותו ובאלו שקניתי איתו. לא הייתי קוראת אדוקה אז ולא היה לי מנוי בשום סיפריה. הלכתי לשבוע הספר פשוט כי כולם הלכו. נזכרתי בטיול שטיילתי אז בין הדוכנים בכיכר רבין (אז עוד נקראה כיכר מלכי ישראל), בספרים שאספתי אל חייכי. אלו שנראו לי מעניינים.
היה שם ספר מחזות וספר קצרצר אחר שהקסים אותי מאוד (ואחריו כאמור כתבתי אני במחברת שלי) וספר שלישי שהיה ספר שירה.
אחרי זה הפסקתי לקרוא. הקריאה איכשהו תסכלה אותי. אולי אפשר לומר שהיא עוררה בי קנאה. ובכל פעם שבכל זאת נפל לידי איזה ספר טוב מיד הייתי בטוחה שככה בדיוק גם אני צריכה לכתוב.
פעמים רבות התחלתי סיפורים. בדרך כלל הם לא הגיעו לסיומם משום שלא היתה לי תוכנית ברורה לגביהם. לא ידעתי מה יקרה לדמויות ולא הבנתי אותן עד הסוף. כתבתי סצנות. לא דמויות שנשזרות זו בזו.
ובשנים האחרונות למדתי לכתוב באמת. אולי כי פשוט באתי לזה מצד הדמויות והסיפור המלא ולא מצד הסצנות המגניבות או העוצמתיות שבא לי לכתוב. ועכשיו אני יודעת להנות מקריאה בלי שתתסכל אותי או שאחשוב שככה ורק ככה נכון. יש לי את הקו שלי ואני נשארת איתו. ובכל ספר אני מתבוננת מעט ולומדת דבר מה ובעיקר נהנת וממשיכה הלאה.
רגע אחרי שבוע הספר
השארת תגובה