יהודית האשימה אותי פעם בנפוטיזם. וכמו בעוד כמה הזדמנויות שיהודית הפציצה אותי במילים שלא הבנתי, גם בפעם הזו הלכתי לבדוק במילון מה זה אומר. ובכן, כוונתה היתה לבחירה שלי לקרוא ספרים של אנשים שאני מכירה. להעדיף אותם (מבחינת סדר קדימויות) על פני אחרים.
יש לזה בוודאי כמה סיבות. ראשית הסקרנות. לראות מה מכרי כותבים. שנית זו כנראה דרך שלי למדוד את סביבתי ולגלות האם מתחבא איזה יהלום לא מוערך באזורי.
יש לזה גם חסרונות במיוחד למישהי כמוני שאוהבת להגג על כל ספר שהיא קוראת. ומה אם הוא סתם בנוני או חלילה גרוע מכך, ממש רע?
קרה לי שקראתי ספר של מכר והתאכזבתי קשות. קרה עם ספר שיצא בהוצאה מוכרת וקרה גם עם ספר שתורגם לשפות. וקרה שספר שני של אותו כותב הפתיע אותי לטובה (האמת שזה לא מדוייק. אחרי ספר ראשון שהוא אכזבה לא בטוח שהייתי מגיעה לשני, נדמה לי שקודם קראתי את השני המוצלח יותר ורק אחריו את הראשון המוצלח פחות). בסך הכל זה משמח אותי לראות תהליך התפתחות של כותבים. לראות את הראשון הפחות טוב ואת הקפיצה הספרותית המדהימה בשני.
ובכן השבת סיימתי את "שעשני כרצונו" של יעל משאלי. זה הספר השלישי שלה שיצא לי לקרוא (אחרי "כרת" ו"אישה אל אחותה"). כמו בספריה האחרים היא כמובן בונה את הסיפור באופן חד וברור. היה לי מעניין מאוד כמובן אם כי הרגשתי שאני שוחה בבריכה שאני מכירה, שאני מכירה היטב את כל החומרים ממנו הספר בנוי. ניצול מיני ומשברי זהות בעולם הדתי. לא משהו שלא שמעתי עליו.
הזכיר לי את שני הספרים של חנוך דאום (לאו דווקא מבחינת סגנון כמו שמבחינת תכנים) "אלוהים לא מרשה" האוטוביוגרפי ו"רב הנסתר" הספרותי יותר. אפרופו קפיצות של כותבים.
יעל משאלי היא לא חברה שלי. היא יותר דמות מוערכת שאני נמנית על קהל אוהדיה (אם כי זכיתי לחסד אחד גדול מצידה שעליו אספר בהזדמנות אחרת). גם חנוך דאום לא חבר שלי למרות שהפייסבוק הופך את כולם לכל כך זמינים ונגישים. ואם כבר פייסבוק אז הזדמנות להזכיר את גלית דהן קרליבך ששימחה את נפשי מאוד עם "קצה" וש"אחותי כלה והגן הנעול" הוא הבא ברשימת הקריאה שלי (אחרי זה שכבר התחלתי).
וזו אולי הבשורה של השבת הזו. כשאני מסיימת ספר אני נותנת לו לשקוע לפני שאני מתחילה את הבא אחריו. השבת הארוכה בשילוב העובדה שסיימתי את הספר בשעות הבוקר והעובדה שהרגשתי שעבורי הוא סיפור מוכר, שלחו אותי אחר הצהרים להתחיל אחד חדש. אולי זו התחלה של משהו חדש.
* חוזרת להתחלה. יהודית האשימה אותי. מקווה שברור לכל מי שקורא אותי שכל מילה שקשורה ביהודית נכתבת באהבה גדולה. האשמה מצד יהודית היא לא האשמה. כל הזדמנות להזכיר אותה מנוצלת בשמחה. כל מילה אודותיה נכתבת מתוך געגוע גדול ותחושה של חסר שלא נראה שאי פעם יתמלא.
