שואה שלנו

אז בדרך לחופשה ביוון סיימתי את הספר של אמיר גוטפרוינד "שואה שלנו" ומיד התפנתי לחופשה ועכשיו שחזרתי אני כבר בעיצומו של ספר אחר וזה טיפה מטשטש לי את העוצמה של קודמו ובכל זאת על שואה שלנו אני חייבת לומר כמה מילים משום שהוא ראוי מאין כמוהו.
במשך 200 עמודים הוא לוקח אותי לילדות שלו בשכונה של הסבא ומכיר לי את כל ניצולי השואה הגרים בה. במשך 200 עמודים הסיפור עצמו עוד לא באמת מתחיל אבל קסם המילים כבר מהלך עלי ומושך אותי פנימה.
ואז כשכבר לא ציפיתי, מתחיל סיפור שואה של ממש. ישיר ולא מרומז. יש בה השואה את כל מה שסיפור צריך. מתח ודרמה וחמלה ותהיות על הטבע האנושי וכל מה שצריך כדי להחזיק סיפור טוב. יש בה זוועה גדולה ואימה ואכזריות ותנאים מחפירים והעדר כל אסתטיקה. ומכל הבליל הזה אמיר יוצר סיפור קשה ומרתק. הייתי אומרת גם נפלא אבל קשה לומר על זה נפלא.
ואחרי הסיפור הזה מגיע סיפור שואה נוסף ואז אמיר מחזיר אותי אל הניצולים ותופר לי את הסיפור מכל הכיוונים ומשאיר אותי מהורהרת ושמחה ועצובה ואולי טיפ טיפה יותר מבינה משהו על הפרק הקשה הזה בהיסטוריה שלנו כעם ובהיסטוריה האנושית כולה.
את השם אמיר גוטפרויינד אני מכירה מזמן. על "שואה שלנו" שמעתי מזמן, "אחוזות החוף" הומלץ לי מזמן (אם כי טרם הגעתי אליו) ומכל ספריו קראתי דווקא את "מזל עורב" שתוך כדי הקריאה בו הבנתי שהוא לא מהמופלאים בספריו. אז הנה, אני את התיקון שלי מולו, עשיתי. באמצעות "שואה שלנו" נחשפתי אל גודל כשרונו ויש לי מחשבה אחת לגביו – אשרי האיש שהשאיר בעולם יצירה משמעותית כל כך.