שמחת תורה

חברותי הפמיניסטיות חוגגות את ההשגים הפמיניסטים שלהן בחג בזה. העבירו להן ספרי תורה, היו ריקודים בעזרת נשים, הן עלו ו/או קראו, היתה כלת בראשית.
ואני השנה לא הסתפקתי במניין הנשים וצעדתי למניין השיוויוני שם הנשים חוגגות יחד עם הגברים. שם הגברים נותנים להן את המקום שלהן בטבעיות. שם הנשים שותפות כל השנה ולא רק בשמחת תודה. הרגשתי ששם אני רוצה להיות גם אם באתי כצופה בלבד. והייתי. וצפיתי. וקצת קינאתי כי כל מה שהיה להן מאה אחוז טבעי אני לא מעיזה לעשות. גם הייתי אורחת לא ממש מוכרת (ואני בכללי לא חזקה בלהתערבב בציבור), גם אני לא מתחברת במיוחד לריקודים, אולי אני גם לא מתחברת לסמליות ולהיבט המעשי שבשמחת תורה (לרקוד עם ספר, לנשק ספר). נדמה לי שהכלים שבהם משתמשים להרחיק נשים כל השנים עבדו עלי גם הם. "מי שלא באה כל הזמן שלא תצפה", "אתן דורשות רק מה שנוח לכן" וכל אלו. הייתי שם. ספר התורה עבר בין הנשים ואני לא העזתי אפילו לנשק. כאילו כל הגברים מקדישים את חייהם לתורה ואישה אם רוצה צריכה להתאמץ ולהוכיח שהיא ראויה. כמו בתחומים אחרים מה שלגבר ניתן בטבעיות האישה אם תשיג, מאמץ רב תצטרך להשקיע.