סולדריות

לפני השינה ראיתי סרטים על השואה וממש לפני שנרדמתי שירבבתי כמה מילים בטלפון שלי. הבוקר קמתי עם רצון לכתוב על זה עוד משהו. כי זה מה שאני עושה. אני כותבת כמו שאני נושמת. אני חושבת שהמילים נכתבו מתוך סולידיות. מתוך רצון לקחת חלק ולהשתתף בתחושות ובמחשבות של כל מי שמסביבי ביום הזה. ובכל זאת לא הרגשתי נוח לשתף. כאילו קדושת היום הזה היא בשתיקה. כאילו כל מה שנכתב כדי להתפרסם יש בו זילות. מה שנכתב למגירה ראוי לו להתפרסם ומה שנכתב להתפרסם ראוי למגרה. ואז החלפתי על זה מחשבות עם כותבת אחרת שאני מחוברת אליה. וזהו. הייתי בטוחה שכבר לא אפרסם. ופתאום טלפון מפתיע. מישהי שקוראת אותי פה ואומרת שמוצאת במילים שלי הרבה מעבר למה שאני ידעתי שיש בהם. אז לכבודה:
סולידריות
בבית אבי גרו 5 אחים ושואה. היא נכחה בכל יום, בכל התכנסות, בכל חג ובכל ארוע. נכחה יותר מכולם והכתיבה איך יראו הדברים. היא הכתיבה צניעות וזלזול בממון. היא הכתיבה קשיחות ושתיקות ארוכות. היא הכתיבה גאווה לאומית ואפילו קצת התבדלות. בביתי שלי גרנו 3 ילדים ואני הבכור. כשביקשתי מאבי לצאת עם בית הספר לפולין הוא אמר לי במילים אלו: לא. השואה לא גרה פה יותר. יהודים דווקא כן.