ארץ של ילדים בודדים נודדים

פעם הייתי מחכה שיגמר כבר יום השואה. שיחזרו התוכניות הרגילות לטלויזיה. שיהיה לגיטימי לחזור להתעלם. אולי זו בגרות או יכולת להכיל אבל הפעם נתתי לו להשאר איתי עוד קצת. עוד סרט לפני השינה, עוד כמה פוסטים הבוקר. פתאום אני חושבת על העקירה. על כמות האנשים שפשוט נעקרו מבתיהם ונדדו בלי לדעת לאן. על כמות הפרידות של הורים מילדים. על ויתורים. על בחירה למסור ילד לעתיד לא נודע ובלבד שיהיה בו אופק אחר מהצפוי והידוע. כמות הילדים שעברו מבית לבית בזהויות שונות. פולין של אז נראית לי פתאום ארץ של ילדים בודדים נודדים בכפרים ובשדות.