אנחת רווחה

אנחת רווחה.
זה מה שיש לי היום.
אנחת רווחה.
אני סוגרת כמעט 3 שבועות של מתח מטורף.
מתח שהתחיל כשהייתי בדרכי לכירורגית שלי והצצתי שוב בתוצאות הבדיקות ולהפתעתי אל הממוגרפיה התקינה הצטרפו תוצאות האולטרסאונד שהיו נראות קצת פחות תקינות. בדרך לרופאה כבר הספדתי את עצמי פעמים. עשיתי חישובים של איך יראו חיי מעתה (במה אני ממשיכה ומה אני מפסיקה) ואיזה דברים חשוב לי לראות עוד בחיי.
ממש ככה.
הרופאה המקסימה שלי לא הצטרפה להספדים אולם אמרה שלאור ההיסטוריה היא לא יכולה לפטור אותי מלעשות ביופסיה.
ביופסיה.
סרטים סרטים סרטים.
חיכיתי 10 ימים לביופסיה והנשימה שלי הלכה ונשמטה ממני.
לקוחות מסויימים חיכו ממני לכל מיני דברים אבל אני לא הייתי במצב של כלום. רק של מה שממש חייבים.
ביום הבדיקה נראתי נורמלית (גם הקפדתי להיות עסוקה) אבל בפנים רחשו סערות ובעיקר דאגות.
בתוך אלו שימי נסע לו לחו"ל (יעקב, אתה חייב לי באבו אבוהה) והיה גם בית לטפל בו וילדים לדאוג להם בלי להדאיג אותם.
הצוות שביצע את הבדיקה (טכנאית רנטגן, אחות ורופאה) היו מאוד קוליות ביחס לבדיקה. הם אמרו שתוצאות האולטרסאונד שהבאתי אכן לא ברורות אבל במכונה שלהם זה לגמרי נראה ציסטה. עייפתי מלדאוג ובחרתי להאמין להן. אז יצאתי משם הרבה יותר רגועה. מסתבר שהמתח שלי היה בחלקו גם מהפרוצדורה עצמה.
וזהו. ידעתי שייקח כמה ימים וזה מאחורי. אז התחלתי לנשום.
ואז הגיע יום חמישי והתוצאות מבוששות לבוא.
יאללה לסחוב את שבת.
ואז יום ראשון והסבלנות שלי מתחילה שוב לפקוע והנשימה שוב נעשית כבדה.
וזהו.
היום קיבלתי את התוצאות הסופיות.
שפיר!
אנחת רווחה.