בפעם הראשונה שניגשה לדלת ומבט בעיינית לא העלה דבר, היא נבהלה מעט. בטוחה היתה שהקישו עליה. שמיעתה מעולם לא בגדה בה לפני כן וסבורה היתה שלא החלה בכך ברגע הזה. לרגע חששה שמישהו אורב לה. אחר נזכרה במשחקי הילדות שהיו משחקים. דופקים כדי להטריד ובורחים כדי לא להתפס. ומתמלאים שמחה אגב כך. איש אינו משחק עימה באופן הזה ובוודאי לא בשעה זו שהתלמידים כולם בבית הספר.
הוא מהסס אם לדפוק בשנית. הוא מעז. כי הוא רגיל בחיוכה ובנדיבותה. הוא דופק בעוצמה שאינו מודע לה. ידיו הרגילות בעבודה איבדו מעט מעדינותן. קפה הוא מבקש. שיעורר וימתיק ויזרים כוחות אל שריריו העייפים. הוא דופק ומיד משיג עצמו מהדלת, מודע היטב לחזותו המאיימת. מבטים שסרקו ובחנו אותו בלי סוף, בפרט בלכתו עם כלי גינון למינהם, בפרט בימים שאחרי פיגועים, לימדו אותו כי חזותו מאיימת. לפעמים נבוך מהם ולפעמים כעס. כך או אחרת הורגל בהם. אז הוא דופק ומשיג עצמו. שלא להתקרב יתר על המידה למרחב הפרטי שלה.
היא פותחת את הדלת ותרה בעיניה. היא מוצאת אותו בסמוך ועל פניה מתחלפת תהייה בהבנה. "קפה?" היא שואלת. "תודה" הוא משיב. היא נבלעת מאחורי הדלת ונדמה לו שהוא שומע את קול קרקוש המפתחות במנעול. אפילו היא נועלת מפניו. והוא מבין. גם הוא במקומה היה נועל. אם בכלל היה מציע קפה ורוקם יחסי ידידות זהירים. "יפים הפרחים ששתלת" הוא מציין כשהיא מגישה לו את הקפה והיא אומרת משהו על הענפים שבכוונתה לגזום. "את רוצה אני אגזום לך?" חצי שואל חצי אומר וכבר ממהר להביא מסור. הוא גוזם תשעה ענפים "זה לסוכה?" הוא שואל והיא מחייכת לידענותו. "תודה" היא אומרת ואם כבר אז מוסיפה גם "חג שמח". "חג שמח" הוא משיב לה. ימי חגה הם ימי אבטלתו ובכל זאת הוא מברך אותה. ימיו שרוגים בימיה, חגיה בחגיו, רווחתו ברווחתה, פחדיה בפחדיו.
דופקים ומתרחקים
השארת תגובה