כמה קבצים פתחתי ולא סגרתי
כאילו אני עוד לא במקום שתופר את זה בצורה מסודרת עם התחלה אמצע וסוף
סוף? באמת יש פה סוף?
אז אני מוותרת על התפירה המסודרת ובוחרת להניח קצוות פרומים
אולי עם הזמן משהו יתחבר למשהו
ואולי לא
מה זה הדבר הזה שקרה לי בעיניים? מה זה הדבר הזה שעוצר את הדמעות מלזלוג ולשחרר ולשטוף את הבפנים? אולי המעבר מעשייה לתחושה. אולי אני נאחזת קצת במשימות קטנות שצריך לעשות (כמו להתנצל בפני אי אלו אנשים על מילים שיצאו לי עקומות ודברים שלא עצרתי להסביר). אולי היתה פה הכנה רצינית. אולי אני בהדחקה. אולי התבגרתי. אולי התחספסתי. התגובה המתונה שלי עושה שקט לבנות שלי אבל בפנים היא מערבבת המון דברים.
מי זו חני? האם חני היא החברה שהכרתי על חוסר השלמות שלה? האם חני חשבה על עצמה שבריר מכל מה שאומרים עליה עכשיו? האם עלי להסתובב עם סיכה ולפוצץ כמה בלונים שהולכים ומתנפחים פה מסביב או שמא הכל ממש בסדר, כולם צודקים ומה אני בכלל רוצה?
בא לי לומר שחני היתה צינית וביקורתית והיתה לה חשיבה משוחררת והיא שאלה את עצמה כל שאלה בעיקר על עצמה. חני היתה עסוקה בשאלות כמו למה מקשיבים לי ומה זה עושה לי, האם אני רוצה בזה, איזה מחיר אני משלמת על זה. וגם מה אני מרוויחה.
יכול להיות שיש פה גם נפילת מתח. יש מתח מאוד גדול בללוות אדם בסוף ימיו. יש שבר גדול לראות את הכוחות המתכלים. יש מתח גדול סביב רצונותיו והנסיון לקלוע אליהם בדיוק. יש גבהות לב מעצם הידיעה שאדם זה וזה בחר בך להיות שם עבורו (שקרן מי שאומר שלא. או מלאך) ונדרשת רגישות גדולה.
הרעש מסביב. האם כולו כנות. האם אני מזהה חוסר כנות לפעמים או אולי אני מזהה משהו בעצמי.
החום מהמשפחה. הכרת התודה. אפילו הם לוקחים אותי מהמקום הפשוט והמרגיש. בסוף בסוף איבדתי חברה. לא אור התמיד ולא מגדלור. חברה. לאבד חברה זה לא דבר קטן בכלל.
