אותה דרך לתל השומר, אותו כרטיס חניה רב שימושי, אותו חניון ואותו זמן לחפש חניה. אותן פקידות מאחורי הדלפק, אותו ברקוד לסרוק בהגעה, אותם אנשים בחדר ההמתנה. הזדמנות לשפר אינטראקציות.
אותה בחורה ממתינה בכניסה לחדר 8 עם חולצת בית חולים. שוב אני חולפת על פניה בדרך לחדר ההלבשה. חיוך, שותפות גורל, תחילתה של ידידות.
אותם טכנאים, אותה מכונה, אותו מנח בדיוק.
היום השלישי להקרנות הוא היום בו הודעתי לטכנאים שממחר אני לא לובשת יותר את חולצת בית החולים. מתחייבת לבוא עם חולצה שלא לוקח יותר מידי זמן לפשוט.
היום השלישי להקרנות הוא היום הראשון לזהות שכן. ההקרנות מעייפות.
אני נזכרת בבדיקת ה pet-ct שעשיתי ממש בתחילת הדרך באסותא רמת החייל. זה היה המפגש הראשון שלי עם אנשים במצבי. שעתיים ישבנו בחדר בידוד ושתינו אחת לרבע שעה כוס של מים מהולים בחומר כלשהו שמגיב היטב לבדיקה. פגשתי שם מישהי שרצתה לעשות הגדלת חזה וכחלק מהתהליך נדרשה לעשות ממוגרפיה. על הדרך התברר שיש לה גידול בשד. ידעונית כלשהי ניבאה לה שהבדיקות יגלו גם גרורות בעצמות. היא הסבירה לי שהקרנות זה טיפול של דקות בודדות אבל אחריהן את מרגישה כאילו שאבו ממך את כל הכוחות שהיו לך. טיפולים כימותרפיים, לדבריה זה משה ואחר לגמרי. זה כבר אישפוז יום ועירוי לוריד.
צריכה לאמץ לי שגרה מאוזנת לתקופה הקרובה. אולי לנוח מעט בצהרים. את הזמן לכתיבה לקיים שלא מתוך עייפות רבה מידי. לא זו היתה כוונת המשורר רק לפני יומיים.
לקום אתמול בבוקר – תקראו מה כתוב על הסרט הזה. נקודה למחשבה…
יום שלישי להקרנות:
מלווה: אימא שלי
זמן המתנה: 30 דקות (אחרי איחור קל מצידי…)
