נשים קטנות ונשות משפחתי אלו שני ביטויים שאפשר לשים ביחד במשפט רק אם יש בניהם איזשהי מילת שלילה.
ככה חונכנו.
אימא שלי לא הכירה את המילה פמינזם ולא נחשפה אליה עד גיל מאוחר יחסית אבל היא השרישה בנו פמיניזם עד שהוא הפך מובנה באישיות של כולנו. ככה טבעי. בלי תארים.
היא לא ויתרה לעצמה על 3 תארים אקדמאים (למרות שאין לה תעודת בגרות). היא לא ויתרה על עבודה מספקת ועשיה בלי סוף בהמון תחומים בחיים. ככה, בלי תארים.
ארבע בנות שהיא גידלה עברו כולן דרך האוניברסיטה ואם אפשר בתחום שיהווה מקצוע פרקטי. כל אישה חייבת להיות מסוגלת לפרנס את עצמה, כך לגישתה. זו אבן יסוד הכרחית להמשך הבניין.
את החינוך הפמיניסטי התאורטי שלי רכשתי הרבה יותר מאוחר במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית.
במהלך השנים הייתי במקום של לסלוד מבדיחות שוביניסטיות, להתעצבן על דעות שוביניסטיות, לנהל ויכוחים ולנסות להוכיח. היו שנים בהם הגדרתי את עצמי כפמיניסטית.
היום אני אדישה ביחס לכל זה. מתבגרים. היום אני ממעטת להגדיר את עצמי ביחס לפמיניזם בדיוק כמו שאני ממעטת להגדיר את עצמי ביחס לתחומים אחרים בחיים. ועדיין, עם הגדרות או בלי העמדות הפמיניסטיות מוטבעות בי.
אותה אימא שהניקה אותנו בפמיניזם גם שלחה אותנו להתחנך באולפנא דתית למדי. שם באולפנא נחשפנו למסרים שסותרים את כל מה שאימא לימדה. "תהיו ילדות טובות" היה מסיים הרב בהר"ן כל שיחה. "כמה אתן כאן? 50 בנות? עוד דור אני רואה 500. כל אחת מביאה 10 ילדים. דור אח"כ זה כבר 5000" היה אומר הרב בהר"ן בהתלהבות שלא הצליחה להדביק אותנו. הינו מתייחסות בציניות, בהומור ובסלחנות ביחד. לא ראינו את יעודנו העיקרי בילודה ולא את מימושינו העיקרי באמהות.
עברו מאז הרבה שנים. עשינו המון בחיים אבל עם כל ההישגים השונים והמשונים שלנו בסופו של יום אין דבר שמשמח אותנו יותר מאשר לדעת שהילדים שלנו מטופלים היטב. לדעת שהם יצאו מהבית בהרגשה טובה. שנתנו להם את החיוך שהם היו זקוקים לו או שסרקנו במסק סמיך.
נשים קטנות.
ומאושרות.
הערה: – מעולם לא קראתי את הספר נשים קטנות ולא ראיתי את הסרט כך שאין לי מושג על מה הוא מדבר. (רק למקרה הוא סרט פמיניסטי א ושוביניסטי או כל דבר אחר…)
יום רביעי להקרנות
מלווה: גיסתי ענת
זמן המתנה: 0. נכנסתי לפני הזמן. (+:
נהנתי לקרוא
נשים קטנות – ספר חובה, גם בנותי קראו אותו.