כצפוי – שום דבר לא עובד לפי הצפי. את מתכווננת להקרנה ב 11:40 ואז מתקשרים מתל השומר שהמכונה בחדר 7 התקלקלה ושתבואי ב 17:20. כל היום מתהפך.
את רצה ממקום למקום להספיק לקחת את הבן לרופא שיניים, לקנות לבת נעלים ולראות רופא משפחה בשל אי אלו עניינים ומשם לתל השומר.
את מבלה שעות בלהרים את המפגש האזורי הראשון של "גמאני – מודיעין – ירושלים" ואת מסיימת את היום די מותשת.
והנה שוב הקבוצה הזו מוכיחה כמה רצון, השתייכות ואהבה נותנים כוחות נפשיים שמתרגמים מיד גם לכוחות פיזיים.
אספתי את עצמי (יותר נכון חברות אספו אותי ברכבן אבל זה כבר רמת פרוט שאני לא רוצה להכנס אליה בבלוג) ונסעתי למופע של שמרית אור. שמרית, חברה בגמאני, ואף היתה איתנו ברומניה.
המופע נסוב על שיריה ושיריו של אביה, יעקב אורלנד. השירים שלהם הם מאבני היסוד של התרבות שלנו. שירים שכולנו מכירים ולרוב אין לנו מושג מי כתב את המילים. היה ערב מקסים ומרגש. לקראת הסוף שמרית הקדישה שיר לבן זוגה ומשהו שם נגע בי כל כך עמוק עד שהרשתי לעצמי לבכות.
אביה של שמרית כבר איננו בין החיים אך השירים שכתב ישאירו אותו כאן בעולמו עוד המון שנים. שוב התחדד לי למה אנשים, ובכלל זה אני, כל כך רוצים לכתוב.
יום חמישי להקרנות
מלווים: ההורים שלי.
זמן המתנה: כחצי שעה (אחרי דחיה של 6 שעות)
אושיק, איזה יופי!
נשיקות וחיבוקים.