מאז ומתמיד חנוכה היה החג האהוב עלי. יש לזה קשר כמובן לסופגניות. יש לזה קשר לכך שמדובר בחג שיש בו חופשה אך אין בו את האיסורים הנהוגים במרבית החגים. יש לזה קשר גם לכך שיום ההולדת שלי חל בחנוכה.
השנה הדלקנו את הנר הראשון בבית הורי יחד עם כל בני משפחתי. החל מהנר השני הדלקנו נרות בבית בחנוכיה שחידשנו השנה. החל מהנר השני אני מנסה למצוא זמן לכתוב את הסיפור של החנוכיה הזו ולא ממש מצליחה. הנה זה בא:
בחנוכה שעבר לא היה לי מושג לגבי כל מה שהייתי עתידה לעבור.
חנוכה התקרב, ואיתו גם יום ההולדת שלי. הודעתי לשימי שהשנה אני רוצה מתנה מיוחדת. אני רוצה חנוכיה יפה. אבל ממש יפה. אומנותית. יחודית אם אפשר. שימי ואני חיפשנו באינטרנט במשך מספר ערבים כל מיני חנוכיות. מצאנו דברים באמת יחודיים. הבעיה היתה שהחנוכיות היפות האלו היו בתערוכה ולא יוצרו בכלל למכירה. ספק אם הם היו פרקטיות.
יום הולדתי התקרב והחנוכיה המיועדת לא נמצאה. שימי יקירי, שלח את ביתנו האמצעית לקניון עם כ 200 ₪ לקנות לי מתנה כלשהי והודיע לי שיש לי צ'ק פתוח לקנות במהלך השנה את החנוכיה שאני רוצה. ברגע שאמצע כזו – אקנה.
אחרי חנוכה הגיע טו בשבט ובמוצאי טו בשבט במהלך לא מתוכנן ולא מוסבר ערכתי לעצמי בדיקה של החזה. מיששתי ומיד הרגשתי שיש שם גוש שלא היה בעבר.
למחרת התייצבתי אצל הכירורג שאמר שלדעתו זה שום דבר אבל שלח אותי לבדיקת אולטרסאונד דחופה. באותו יום הודעתי לשימי שאני מתחילה לחגוג את שארית חיי ורכשתי לעצמי 2 דיסקים חדשים. הומור שחור הוא בהחלט כלי שהשתמשנו בו בעת הצורך. עברו כמה ימים (כשבוע ליתר דיוק) ואני נתבשרתי שנמצא מוקד סרטני בתוך הגוש. DCIS. גידול תוך צינורי. שלב 0. או 1. כבר אז הוברר שאצטרך לעבור פרוצדורה רפואית כלשהי אבל התמונה השלמה טרם התבררה. נשלחתי לסדרת בדיקות נוספת כדי לקבל תמונה שלמה על כל הגוש ועל כל הגוף. (באותו ערב סגרנו כמתוכנן אולם לבת המצווה של הבת שלי אבל זה כבר סיפרתי בפוסט אחר)
אלו היו הימים המדאיגים ביותר. הידיעה שיש מוקד סרטני יחד עם חוסר הידיעה לגבי הפיזור (חלילה) בגוף, מכניסים לסוג של דאגה שקשה לתאר במילים. בימים האלו הייתי שלווה במיוחד. חייתי את הרגע כאילו אין מחר. מוזר. אבל כך זה היה. חייתי את הרגע לא מתוך רצון לטרוף את העולם. חייתי את הרגע במובן של לשמוח במה שיש. להעריך את מה שיש ולהנות ממנו.
ואז נסעתי עם ביתי האמצעית לסיור בבית התפוצות. זה היה חלק מתוכנית בת מצווה של מתן. בקומת הכניסה היתה חנות של מוצרי אומנות ומזכרות לתיירים. ראיתי שם מספר חנוכיות שאהבתי. כולן מאותו בית יוצר. בית היוצר של "צוקי – אומנות". המחיר לא היה בשמים אבל גם כך לא העסיק אותי. אהבתי את הסגנון. את היופי לצד הפרקטיות. לא קניתי חנוכיה במעמד ההוא. רציתי להתלבט בנחת לגבי החנוכיה הנבחרת. דבר אחר שעיכב אותי היה המחשבה על המסר שאני מעבירה לבת שלי לגבי תכנון הוצאות. הבת שלי לא היתה מעורבת בהבטחת יום ההולדת ולא רציתי שתחשוב שבלי תכנון מראש אני מוציאה מאות שקלים על מוצר שאהבתי. חזרתי הביתה וקיבלתי החלטה שעכשיו, (כחודשיים אחרי חנוכה) כשסימן שאלה גדול מרחף על מצבי הבריאותי, עכשיו הזמן הנכון לרכוש חנוכיה לשנה הבאה. היתה בזה הצהרה. אני מתכננת לטווח רחוק.
בפועל קניתי את החנוכיה אחרי שכבר קיבלתי את תוצאות הבדיקות וידעתי שמדובר במחלה מקומית (שלב 2 או 3) ממנה אני הולכת בעזרת השם להחלים. ועדיין החנוכיה הזו שחידשנו השנה היא מתנת יום הולדת משנה שעברה ויש לה סיפור שיזכר עוד שנים ארוכות בעזרת השם.
חנוכה שמח!
היי אושרה
כיף לקרוא בבלוג שלך.
החנוכיה מקסימה!!!!
שמת לב שכל הדמויות בה הינן נשים (כך לפחות זה נראה….)???
לילטוב
נורית
כן נורית.
קוראים לזה חנוכיית משפחה אבל גם בעיני כולן נשים.
אלו יכולות להיות אחיות שלי, חברות שלי או אולי האחיות המקסימום שפגשתי בבתי החולים….
חג שמח!!
אשרה.