זה היה לפני שנה בערך. כמעט בדיוק. זה היה אחרי שגיליתי את המחלה. אפילו הספקתי לקבל את ה AC הראשון שלי. השיער עוד לא נשר. הילדים כבר ידעו שחליתי וכך גם חברתי אלכסנדרה.
אלכסנדרה לא מיצמצה שניה. אחד הדברים הראשונים שהיא עשתה זה להודיע לעזר מציון שיש לה חברה שחלתה ומטופלת באסותא. זמן קצר אחר כך קיבלתי טלפון ממרגלית מעזר מציון (וכך גם שמרתי אותה בפלאפון עד לא מזמן) שהזמינה אותי ליום כיף במלון סיטי טאוור. אני זוכרת שחניתי במקום העבודה שלי.
הגעתי ליום כיף ולא הכרתי אף אחת. עמדתי בכניסה וצילצלתי לאלכסנדרה. אמרתי לה שאם מישהו לא בא לדוג אותי תוך 3 דקות אני מתאדה מהמקום. היא צילצלה למרגלית ומרגלית אכן דגה אותי מהמבואה בה עמדתי. נכנסתי פנימה וראיתי המון בנות מסביב המון עמדות. מעמדות איפור ולק ועד עמדות יצירה למינהן. כולן הכירו את כולן. או לפחות רובן הכירו הרבה מאוד נשים אחרות. הסתכלתי ואמרתי לעצמי: "מה זה הדבר הזה? לא באתי לפה לעשות חברויות. אני פה כדי ללכת".
משלא מצאתי את עצמי בשום עמדה (אני וקוסמטיקה זה לא אי אי אי וגם לא אמנות פלסטית כנראה) נסוגתי וערכתי ביקור במקום העבודה.
גם השנה קיבלתי את ההזמנה של עזר מציון ליום הכיף המסורתי שלהם.
השנה אפילו חיכיתי לו. ידעתי שאפגוש שם כל הרבה נשים שאשמח לפגוש. הרבה נשים שאני פוגשת לשעות בודדות במפגשים של גמאני או למפגשים חטופים בהמתנה להקרנות או לפני ואחרי עירוי כלשהו באסותא. יום כיף, יום שלם, יכול לאפשר מפגש טיפה יותר נינוח עם כל הנשים היקרות האלו.
הגעתי באיחור קל. קשה לומר שעברתי בין הדוכנים משום שכמעט לא עניין אותי מה יש בהם (והאמת שעזר מציון אלופים בדוכני יצירה מדליקים), הדבר היחיד שעניין אותי היה הבנות. מסתבר שכן עשיתי כמה חברות השנה. שנה זה הרבה זמן. עשיתי אפילו הרבה מאוד חברות.
אז פגשתי את זו שפגשתי קודם בהופעת חנוכה של עזר מציון וגילינו שיש לנו חברה משותפת.
פגשתי את זו שישבה לידי בארוחת צהרים במחנה הנופש של עזר מציון ואח"כ נפגשנו באסותא.
פגשתי את זו שעשתה איתי את כל הכימו. אני תמיד הגעתי עם שימי והיא תמיד הגיעה עם בעלה. הגברים התיידדו ראשונים, רק אח"כ אנחנו.
פגשתי את זו שהתחילה טקסול כשאני סיימתי ועודדתי אותה קצת לקראת ההמשך.
פגשתי את זו שהתחילה כימו כשאני כבר סיימתי.
פגשתי את זו שאחותה עבדה עם אחותי.
פגשתי את זו שהכרתי בסדנת השף של עזר מציון, את זו שהכרתי בבאולינג, את זו שהכרתי בתראפיה באומנות ואת זו שהכרתי במסיבה כלשהי (כבר לא זוכרת איזו) בבית אורנית.
פגשתי את אלו שהכרתי מהקבוצה שלנו בפייסבוק.
פגשתי כאלו שגרות לידי (דאגתי להזמין אותן להכנס לקבוצה שלנו ולהצטרף למפגשים האזוריים).
פגשתי כאלו שידעתי מראש שאפגוש שם אבל לצערי חוץ משלום חטוף לא הספקתי לדבר איתן.
פגשתי גם מישהי (שאינה מתמודדת חלילה עם המחלה,) שנשואה לחבר ילדות שלי ומסתבר שהיא כבר שנים היועצת המשפטית של עזר מציון. זה העיר עוד פעם את הנקודה הזו של הצד הנותן והצד המקבל. גם אחרי שנה זה מוזר להיות בצד המקבל. ומצד שני החלוקה הזו לצד שנותן ולצד שמקבל היא לא כל כך מוחלטת. לא רק מהבחינה שהנותן נמצא מקבל אלא גם מהבחינה שאנחנו, המתמודדות עם המחלה נמצאות כל הזמן במצב של לתת ובמצב של לקבל. יש פה המון המון ביחד.
אז תודה לאימא שלי שלמרות שאני לכאורה מתבטלת כרגע, לקחה על עצמה לשמור על ביתי שבדיוק העלתה חום. מבחינתה, זה שאני אנפוש מעט אחרי כל המסע המפרך הזה, חשוב לא פחות מעבודה. אולי אפילו יותר.
ותודה לעזר מציון. על היום המקסים הזה ובכלל על הליווי כל השנה הזו. אני מאחלת לעצמי שבשנה הבאה – לא תזמינו אותי ליום כיף השנתי שאתם מארגנים.
מקסימה כמו תמיד!
לא, את. (+:
(וכפי שאמרתי לך בטלפון – שאלו אותי למה אני כבר לא שומרת את מספר הטלפון שלך בנייד שלי. מסתבר שניתן להבין כך מהפוסט. אז למען הסר ספק המספר שלך שמור גם שמור רק שככל שהכרותינו העמיקה הפכת מ"מרגלית עזר מציון" לאדם שיש לו גם שם משפחה משל עצמו…)