"אחרי הסרטן" זה עכשיו וזה כאן.

חודש וחצי מסיום ההקרנות, חודשיים לסיום ההרצפטין. החזרה לעבודה מתעכבת. אני לא עובדת אבל אני כל כך עובדת. לא נחה לרגע.

יש לי ברוך השם שלושה ילדים. לילדים, ולא משנה כמה יש, יש את הכישרון שלהם לחוש מהו ה 100% שאפשר לקבל מאימא ולהתחלק בו באופן מושלם. כל אחד יודע תמיד כמה הוא יכול לקחת (בהתאם למה שהוא צריך, בהתאם לכמה אחים שלו צריכים כרגע, בהתאם לכמות המשאבים של ההורה…) כך שההורה מנוצל עד תום אם לא מעט מעבר לכך.

לרגעים נראה לי שלא הייתי פה איזה שנה ופתאום חזרתי ואני פוגשת מחדש את הילדים שלי. הם גדלו קצת בנתיים ומעמתים אותי עם דברים שלא התעמתתי קודם. לרגעים נראה לי ששנה שלמה הם החזיקו ככל יכולתם ועכשיו כששבתי הם מרשים לעצמם להתפרק מעט משום שאני כבר פה ואפשר לבנות עלי שאסייע להם להתאסף מחדש.

עברתי שנה של חיבור עמוק מאוד לבן זוגי. עכשיו כששנינו מתחילים לנשום לרווחה אנחנו צריכים להיות על המשמר שאת הקרבה העצומה שהשגנו, לא נאבד.

בתוך כל זה יש גם אותי. ורגע, עברתי משהו מטורף עם עצמי. עברתי סרטן. עכשיו אפשר לומר בקול – מדובר במחלה מסכנת חיים. הגוף שלי כשל בהתמודדות עם החיים. מאמצי ההצלה הועילו, אני מאמינה, אבל עכשיו צריך לשמור על הגוף. והרי גוף ונפש אחד הם.

אז בתחום השמירה על הגוף יחסית ברור מה צריך לעשות. אני מתחילה עם תזונה טובה יותר ועם ספורט. תחום הנפש הוא הרבה יותר מורכב אבל גם אותו אין כוונות לזנוח. איך אמרה לי חברה השבוע – "כינוס עצמי", היא בתקופה של "כינוס עצמי". אז גמאני. זה לא אומר שאין לי מיליון אינטראקציות עם מיליון אנשים, זה לא אומר שאני לא "עובדת" בגמאני אבל זה בהחלט אומר שאני לא זונחת את עצמי.

לאחרונה נפל לידי כתב יד של חברה לקבוצת הפייסבוק "גמאני" בו היא מספרת את סיפורה בגילוי ובאומץ. בעקבותיה, התחלתי גם אני תהליך של כתיבה על פרקי זמן קודמים בחיי. תהליך עמוק ואולי מטלטל. מבחינתי מדובר בתהליך של ריפוי.

השאיפה הכי גדולה שלי בחיים היא לכתוב. הכתיבה הזו שהתחלתי, ככל הנראה לא תראה אור בזמן הקרוב או בכלל אבל התקווה היא שאחרי שאשתחרר מהסיפור הפרטי שלי, אוכל להתפנות לכתיבה אחרת. אם זה יקרה זה יהיה הדבר הכי גדול וטוב שיכולתי לבקש.