אורך רוח…

יצאתי להוציא את הזבל ופתאום נזכרתי בפעם הקודם שהרגשתי כמו בימים האחרונים.

זה היה לפני בערך 5 שנים. נחשפתי להתנהלות לא תקינה בבית הספר של הילדים שלי. יחד עם עוד עשרות הורים התחלנו מהלך שמטרתו להחליף את העומדת בראשו. נפגשנו פעמים רבות, כתבנו מכתבים, ניסחנו מיילים. השקענו שעות על גבי שעות במאמץ הזה. ככל שחלף הזמן ואנשי הציבור בעירייה וכן האנשים שיושבים שם בירושלים (בבניין משרד החינוך) לא שמעו אותנו, הלכנו והתמעטנו. אנשים איבדו אנרגיה והתייאשו.

בסוף נשארנו 3 נשים. בצעד קיצוני של יאוש הכרזנו על שביתה. אפילו לכלכנו ידיים ויצאנו לעיתונות. הצלחנו הרבה מעל למשוער. בית הספר סבל מדילול מטורף בנוכחות. בקושי 50% מהילדים הגיעו.

מרבית ההורים תמכו בנו.

מיעוט קטן נלחם בנו ובכל הכוח. ירדו לפסים אישיים, האשימו אותנו בדברים מכוערים. זה היה קשה וכואב.

אני זוכרת את הפגישה האחרונה במשרד החינוך. האנשים שישבו שם התעלמו מאיתנו ועשו הכל כדי לא לשמוע אותנו. זה היה שבר עצום מבחינתי. דמעתי במשרד עוד לפני שהפגישה נגמרה. הגעתי הביתה בוכה והמומה. באותו ערב לא יכלתי לדבר. אני זוכרת שאנשים צלצלו לשמוע איך היה, רצו לעודד אבל אני לא יכלתי לדבר.

בסוף נטשנו את המאבק.

שנה אח"כ קם ועד הורים חדש שהחליט לנסות מחדש. בתוך שנה הם הצליחו איפה שאנחנו לא הצלחנו. אבל הם ידעו שההצלחה שלהם לגמרי נשענת על המאבק שאנחנו ניהלנו לפניהם.

היום יש פה קהילה שלמה שמעריכה ואוהבת את מנהל בית הספר. היום כולם מבינים עד כמה המאבק הזה היה מוצדק.

בחודשים האחרונים אני עוסקת בצרכי ציבור מכיוון אחר. אני לא מנהלת מאבק. באתי לתרום במגרש מסויים. איכשהו השתלבתי בתפקיד שיש לו השפעה מסויימת על אחרים. מסתבר שכשנמצאים במקום כזה תמיד יהיו כאלו שלא יהיו מרוצים. מסתבר שרפש זה משהו שצריך לדעת לספוג או לדחות. להתעלם. לא לתת לו לגעת.

אולי בהמשך, אנשים שהיום לא מבינים מדוע דברים נעשים כפי שהם נעשים, יבינו. אולי לא.