השבת הייתי אצל ההורים שלי. מפה לשם ישבתי לשוחח מעט עם אימא שלי והיא התעניינה בשלומי. שאלה קצת מה קורה ביני לבין אי אלו חברות שלי. היא גילתה התמצאות לא רעה בכלל בשמות שלהן ובקשרים שלי איתן. לרגע זה שיקף לי כמה אני מדברת על חברות לאחרונה. כמה חברות תופסות חלק משמעותי בחיי. לא בכל תקופות החיים זה היה ככה.
קרה פה דבר יוצא דופן. מעט אחרי שחליתי הצטרפתי לקבוצת פיייסבוק של נשים שחלו בסרטן השד. התחבקנו בלי סוף, עודדנו אחת את השניה ונתנו כוח אחת לשניה. ההתמודדות המשותפת יצרה קירבה מאוד גדולה. גם השייכות לקבוצה נתנה המון כוח. הקבוצה הפכה להיות כמו משפחה שניה.
(זה קצת כמו עם צוות רפואי. אנחנו מאוד נקשרים אליהן בגלל ההזדקקות. אנחנו משליכים עליהם המון ולא ברור אם הכל באמת נמצא שם. רק כשההזדקקות נעלמת אפשר לבחון את החיבור באמת.)
החיבור החזק למספר רב של אנשים הוא סתירה מאוד גדולה לאופן שבו התנהלתי עד היום בחיים. מי שמכיר אותי מימים ימימה יודע שאני בוחרת את החברים שלי עם פינצטה. מאז ומתמיד התנגדתי למושג "חברה" עם צרה מתחת לר'. בשנים האחרונות למדתי להתנהל בתוך "חברה" אבל עדיין אני עושה הבחנה מאוד ברורה של חברים מכוח המעגל המשותף ושל חברים ממש. כאלו שאני יודעת שאפשר לנהל איתן שיחות, שאפשר לסמוך עליהם שיבינו ושיעניין אותי להקשיב להם באמת.
עכשיו כשההזדקקות משנה פניה, לא שההתמודדות נגמרה אבל היא הופכת עמוקה יותר, גם החיבורים נהיים עמוקים יותר. רק עכשיו אני לומדת להכיר לעומק את החברות למסע ולומדת עם מי יש לי שפה משותפת והבנה טובה יותר מאשר עם אחרות.
אני מתארת לעצמי שבעוד תקופה, האיזון יחזור. כשאימא שלי תרצה לדעת מה שלומי היא תחזור לשאול יותר על הילדים ופחות על חברות. אני מתארת לעצמי שמתוך כל הקבוצה העוצמתית של הנשים שעשו איתי את הדרך הזו, רק מעטות יהפכו לחברות שממשיכים איתן הלאה. זו דרכו של עולם, כך נדמה לי.
החיים מובילים אותנו לחיבורים שונים.
כדאי לזהות את החברים האמיתיים ולהשקיע מאמץ בשמירה על החברות ובהעמקתה גם אחרי שהחיים ממשיכים לזרום,
אחרת מצטערים. החברויות לא ממשיכות מאליהן.
חכמנו אמרו: ״טוב חבר קרוב (שכן) ובן משפחה רחוק״. וכבוד משפחתנו היקרה, במקומה (-:
אשרייך על חברות אמיתית !
לייק