אושרה יקרה!
לפוסט שלך שנגע בי עמוק ברגישותו, רציתי להוסיף פוסט אחד קטן שלי ,עלייך.
נפגשנו בבוקר המוזר הזה, שבו נוחתת עלייך ההודעה הקשה , זו שאליה לא משנה מה , אי אפשר להתכונן , לכיווץ הזה בלב ובגוף ששומעים את המילה סרטן.
רגע , לעצור , לנשום , להבין מה קורה, כשהכל מיטלטל ואפשר כל-כך בקלות לנבול , לאבד את הרוח , והרי זה מותר, אמרו את הקשה מכל.
אבל אני רואה אותך רגע אחרי, ומשם ואילך, מביטה בך משתאה .
כי את זן נדיר, זקופת קומה, וגווך לא ראיתיו מאז שחוח.
כי לא כל הנוצץ זהב,אמרו לי פעם , אבל הנוצץ הזה, זהב ממש, אמיתי.
כי אלפי תמונות קטנות , מקוטעות , ברצף החיים במחלקה , מתחברות לי לאחת שלמה , שלך.
בתמונה הזו , רואה אני אישה עם כוחות חיים מופלאים , מרגשים , מחייה מי שבקירבתה.
שם בסרט האמיתי הזה, אני רואה אותך בהבזקים ,גוחנת מעל חולה אבודה, ומשהו מהאור שלך עובר לרגע אליה והיא מחוייכת ומעודדת.
ובהבזק אחר , שומעת את הצחוק שלך האופטימי מתגלגל , ובתוכו תקוותינו כולנו נאחזות.
עוד ועוד תמונות רצות בי , ובכולן מרחפת האופטימיות , התקווה והעידוד.
כמו מגע פלאים של שרביט קסם , פייה טובה שנגעה לא רק בחולים אלא גם בנו האחיות.
התבוננתי בך אושרה ובבעלך שימי הכל כך תומך, האחד והיחיד, אשר אוחז בידך בזמן הכנסת העירוי , ומבדר אותי ואותך , והלב פשוט עולה על גדותיו.
אני מתרגשת ביום הזה לראות אותך בריאה, ומייחלת לך מכל ליבי רק בריאות , והמון אושר אשר מגולם בשמך , וכל כך מאפיין את אישיותך,המשיכי להיות כעין נחל איתן , שמימיו לעולם אינם פוסקים ובו יזרמו רק אושר, בריאות ושמחת חיים לך ולמשפחתך היקרה.
ליטל פרץ
