יום אחד מפריד בין יום הכיפורים לשלושים של דפנה. ביום הכיפורים התפללתי על כל מה שאפשר. על משפחתי, על עצמי ועל חברותי.
המילים ישועות ונחמות קיבלו משמעות מיוחדת. וגם מגיפה ומחלה. ידעתי שאני יכולה להתפלל עד מחר לחיים ארוכים לכל חברותי אבל הסיכוי שהיום בבוקר תמצא תרופה לסרטן היא די קלושה. בסוף נזכרתי במשהו שמישהי כתבה על הקיר של הקבוצה: "תתפללו על השנה הקרובה". אז החלטתי שהכי נכון לי להתפלל שהשנה לא אאבד אף חברה. שכל חברותי תזכנה גם ליום הכיפורים הבא. ביום הכיפורים הבא אתפלל על זה שאחריו. ככה מרגיש לי ריאלי יותר.
משפט אחר שעורר אצלי מחשבות הוא "כי לא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה". אני כמובן לא יכולה לחשוב על חברותי ככאלו שהולכות בדרכים לא טובות ועליהן לשוב. יש בהן בדרגות כל כך גבוהות ונדירות שהמשפט הזה לא מתיישב פשוט. וכאילו מה, אם הן יעשו איזה סוג של תשובה פתאום אז המחלה תעלם? תסלחו לי שאני לא מתחברת.
כמו שאמרה לי חברה – צריך לזכור שגם את התפילות כתבו בני אדם.
האמונה שלי היא דבר מורכב. אני מאמינה בתפילה ומאמינה בכוח עליון. אני מקיימת אורח חיים דתי אבל מאמינה בעיקר במצוות שבין אדם לחברו. לא נראה לי שיום כיפור הוא זמן להתענות על נייר טואלט שחתכתי אולי בשבת בשרותים. ואגב בכל מה שקשור לבן אדם לחברו יפה וראוי כל יום ולא ערב כיפורים עצמו.
ואם כבר נכתבו התפילות על ידי בני האדם אז לאחרונה כתבתי אחת משלי. כבר כבר. בפוסט נפרד.
ועם חברה אחרת יצא לי לדבר על עולם הבא ועל תקשור וחלומות והנה הלילה היתה לי חוויה מטלטלת ממש. כזו שהביאה אותי לכתוב באמצע הלילה את הטקסט הזה:
דפנה,
בקושי עבר חודש. איזשהו חג קיצר את השלושים שלך ומחר אנחנו עולים לקבר שלך. גילוי מצבה קוראים לזה.
עשיתי כל כך הרבה דברים בחודש הזה. בשבוע הראשון בכיתי עליך המון. אבל אחרי שבוע חזרתי איכשהו לחיים הרגילים שלי. המשכתי לטפל בילדים, הכרתי שירים חדשים, המשכתי לכתוב. כן גם יצאתי לחופשת כתיבה קצרה במנזר. כאילו הכל בסדר. כאילו אני ממשיכה קדימה. והנה הלילה קרה לי משהו שבחיים לא קרה לי. חלמתי עליך אבל זה לא מרגיש לי כמו חלום זה מרגיש לי כמו מציאות אמיתית הכי שיש. כאילו באת להפרד ממני. גם אמרת לי שבאת להפרד. התחבקנו כל כך חזק שיכלתי להרגיש את זה בגוף. בכוח. ונישקתי אותך המון והלכנו ביחד ברגל אל איזה טקס פרידה קדוש כזה, אולי לגילוי המצבה שלך.
אני כמעט לא מאמינה בכלום אבל אני שואלת את עצמי אם הלילה הזה שלפני השלושים שלך את עוברת אצל כל האנשים החשובים לך ונפרדת מהם. האם נקרעת ממני שעות לפני האזכרה כי את צריכה להספיק לעבור אצל עוד כמה אנשים יקרים לך.
התעוררתי לתוך בכי שלא בכיתי מאז ניחום האבלים אצל ההורים שלך. הדמעות מרטיבות את הפנים שלי והידים אוספות אותן והן רטובות וממשיות כמו הפרידה הזו שעכשיו נפרדת ממני וניסיתי לאחוז בך חזק ואת בי ורק הערות קרעה אותך ממני ואותי ממך.
אוהבת אותך יקרה ומתגעגעת מאוד.
מחר נפרד כנראה שוב.
דמעות ונשיקות.
והבוקר הזה, זה מה שהתנגן לי באוטו. אין מילים.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=EXSe-vixsiE[/youtube]
