לפני שבוע בערך אמרתי באיזשהו מקום שאני מרגישה בריאה. שאני רואה את עצמי בריאה וכשירה לכל דבר. שהמחלה לא השאירה חותם מיוחד בגופי. לא חולשה ולא כאב. ואז באה הפציעה בהחלקה על הקרח.
לא שלא החלקתי מעולם, למעשה החלקתי הרבה פעמים ולפעמים גם נפלתי, אבל לפני שבוע נפלתי כמו שלא נפלתי מעולם. חטפתי מכות בברכיים ועיקמתי את היד, אבל משמעותיות מזה היו המכות שחטפתי בפנים. בלסת, באף ובמצח. בזה הסדר. אחרי שאספתי את עצמי איכשהו וקיבלתי גם טיפול רפואי כזה ואחר נפלתי לדכדוך קל. פתאום הרגשתי חלודה. דברים שעשיתי פעם ובקלות כבר לא עובדים לי אותו דבר.
התחלתי לחשוב על זה כמו על מסר מהבריאה. מסר שאומר שצריך להאט. לא לרוץ ולא לנסות לטרוף את העולם ברגע. שלגוף יש את הקצב שלו.
אח"כ שמעתי דיבורים על גיל ארבעים. הרופאה שלי אמרה לי שבגיל ארבעים היא הפסיקה עם הסקי למינהם. מובן שהתקוממתי קלות. אני עוד לא בת ארבעים!
אולי זה עדיין תהליך של החלמה ואולי בכל זאת בגרתי מעט ולא אחזור להיות מה שהייתי קודם.
ההתעסקות בפציעה הזו (צילומים, החלמה, בירוקרטיה, וכיוצ"ב) הצטרפה לי לעוד כמה התעסקויות בבריאות שרק חיזקו את הדכדוך.
הבוקר פתאום דברים התהפכו לי שוב. אני אמנם רואה יותר מידי רופאים לאחרונה אבל זה דווקא בגלל שאני בריאה. כי רק אנשים בריאים עושים מעקב אחרי נקודות חן ומוציאים כאלו לפעמים, רק אנשים בריאים מרשים לעצמם להחליק על קרח וליפול ולהפצע, רק אנשים בריאים מתעסקים אחר כך עם הבירוקרטיה שכרוכה בפציעה (טוב, לא רק אבל אני לפחות לא התעסקתי עם הדברים האלו כשהייתי חולה), ורק אנשים בריאים עושים בדיקות דם סתם כי הרופאה שלחה.
ובתוך כל ההרהורים האלו הימים מתקדמים והנה מחר מגיע ה1.10. זה התאריך שהסתכלתי עליו לפני חודש וחצי ואמרתי לעצמי: אה, זה עוד רחוק… והנה הוא כאן ואני מהרהרת איך מרגיש ילד שעולה לכיתה א'.
הבטיחו לו שהוא הופך לגדול. שככה צריך וככה טוב. שזה יופי שזה קורה. והוא יודע שהכל נכון. הוא רוצה ללמוד לקרוא ולכתוב ולהיות עצמאי ולהכנס לעולמם של הגדולים. ויחד עם זה הוא גם מפחד. כי מה אם יהיה לי קשה? ואם לא אצליח ישר? ואם אצליח וכולם ישמחו, מי ידע איך אני מרגיש שם בפנים?
ויש גם שינוי של שגרה ועיסוק בדברים חדשים וחלוקה אחרת של זמן וקצת סוג של פרידה מחברים קודמים. הרבה דברים מתערבבים.
ככה מרגיש ילד שמתחיל כיתה א'?
אז ככה גם אני.
אחרי שנה ושמונה חודשים (!) בבית אני חוזרת לעבוד. ניצלתי את הזמן בבית עד תום. כל שניה ושניה. עבדתי עם הילדים שלי על מגוון אתגרים, טיפלתי בבריאות שלי (בהצלחה אני מקווה!) בזו של הגוף ובזו של הנפש, תרמתי כמה שעות לחברה, חיזקתי כל מה שיכלתי וכתבתי. סוף סוף התחלתי לכתוב.
ועכשיו שנראה שסוף סוף אני מצליחה להשיג את אתגר הכתיבה, הגיע הזמן לשלב אותו עם עבודה.
אז משתדלת לשים בצד כל מה שלא קשור. משתדלת להסתכל קדימה ולהאמין שזה נכון וטוב. בטוחה אגב, שזה נכון וטוב. ומשתדלת לחשוב על עצמי כעל בריאה.
מחר יום שלישי. בבוקר אני חוזרת לעבודה, בערב אני מחתנת אחיינית אהובה. פעמים כי טוב. לו יהי.
בהצלחה בהתחלה החדשה ישנה, זה כמו לרכב על אופניים אחרי תקופה ארוכה, לא שוכחים…
הרבה הצלחה בכיתה א׳. מאחל לך טונות של בריאות, אושר וסיפוק בכל אשר תיפני. מקווה בשבילך, שלצד הסתת תשומת הלב מעינייני המחלה לאתגרי העבודה יתגלו לך פאן\זויות אחרות של התבוננות על אירועי העבר (ושכמובן נשמח לקרוא עליהן כאן).
דרך צלחה