שלום אושרה,
שמי אפרת קאפח, סיימתי לקרוא את הספר שלך בשבת
והדבר הראשון שחשבתי שאני רוצה לעשות בתחילתו של השבוע הוא לכתוב לך.
התחברתי לספר מכול מיני כיוונים,
אולי כדי להטיב להסביר אומר שאני דתייה נשואה ואם לחמישה ילדים, גדלתי באולפנא ואני עובדת במרכז המטפל בילדים ובני נוער שנפגעו בפגיעות מיניות.
לא יודעת בדיוק בת כמה את, אבל חלקים שלמים מתוך הספר התחברתי אליהם והרגשתי איך את מחזירה אותי לאחור לשנים של בני עקיבא, ימי האולפנא.
הקריאה המסורתית " X מכיתה י"א יש לך טלפון" ברחבי הפנימייה מהדהדת עד היום באוזניי.
הניונסים של דתיים לא לדבר על נטילת ידים ועוד רבים שהיטבת כל כך לתאר.
אבל בעיקר אני רוצה להתייחס לתיאור שלך של ילדה הנפגעת פגיעה מינית, כמי שעובדת עם ילדים ובני נוער שעברו פגיעה מינית במסגרת מרכז הגנה הנותן מענה ראשוני, אני רוצה לומר לך שהתיאורים שלך כל כך מדויקים בכאב, בבושה, בעובדה שהפגיעה מתרחשת עם אנשים מוכרים הנראים לכאורה חיוביים כלפי הילד.
לצערי בעבודתי אני פוגשת אימהות המביאות את ילדיהן ועמים הן בעצמן עברו פגיעה מינית בילדותן והן מתארות איך הפגיעה ממשיכה להתקיימה בתוכן.[
הספר שלך הוא בעייני ספר חובה להורים למחנכים ולאנשי טיפול העובדים עם ילדים.
קראתי אותו בשקיקה, התחלתי אותו ביום שישי קצת אחרי הדלת נרות וסיימתי אותו בלילי שבת.
ספר מקסים, מלא אנושיות וחמלה. כל כל נהניתי והתרגשתי ממנו.
עכשיו אומר לך, שאני מחכה לספר הבא שלך
אחרי ספר כזה מוצלח, חייב שיהיה לו אח או אחות.
תודה