התפעלתי מאוד מיכולתך להנכיח דברים מבלי לכתוב אותם ישירות. להביא את האשמה של שמרית בלי לקרוא לרגש בשם, לתאר את ההתנתקות שמתרחשת אצלה בזמן הפגיעה בצורה טבעית כאילו תיארת הליכה או ישיבה, את ההכרח שלה לציית  מתוך עיני הילדה שלה, הרוצות לרצות, את מערכת היחסים העדינה הנרקמת בין הקורבן לתוקפן (נאור הטוב), את הרצון להשחית החוצה את ההשחתה הפנימית מבלי להבין מדוע, את  הדמויות של ההורים שאינן סטראוטיפיות אלא מורכבות ואמיתיות ומתמודדות בעצמן . התרגשתי עד דמעות מ"איך קורה שאש גדולה מתפשטת בשדה ואבא שלה לא נמצא בסביבה"

עם זאת היה לי מאוד מאוד מאוד קשה לקרוא. קשה עד כדי מועקה בלב. קשה עד כדי קריאה של עמוד והפסקה לכמה שעות. קשה עד כדי שכעסתי עלייך.

עוד לא נכנסתי לסיפור וכבר בום לבטן!  ממש הכרחתי את עצמי להמשיך. ואני מניחה שאם לא היית חברתי הייתי נוטשת את הספר באמצע. פשוט כי היה לי קשה לעמוד בזה. בסבל שלה, בהכרח שלה להמשיך את זה וחוסר היכולת שלה לגרום לזה להפסק, בחצי הבנה התמימה שלה, של מה בעצם קורה לה והבלבול שזה גורם לה. פשוט שובר את לבי.

וזאת למרות שאני מטפלת בCBT ממוקדת בטראומה. רק לא מזמן הייתי בהשתלמות על פגיעות מיניות בילדים. אבל עכשיו הרגשתי את זה קורה לי מול העיניים. (גם בטיפול לרוב המטופל לא מביא את הסיפור כשלם…) ולכן לא הפסקתי לקרוא. חשוב לי לנסות להבין את החוויה. אך קשה לי מאוד לשאת אותה.

תודה אשרה!