את השיר "כמו לגדול על מים" כתבתי על יהודית חברתי שנפטרה לפני 4 שנים.

זה מופיע שם https://www.greenblat.co.il/?p=1637

אבל הנה הוא פה:

מתוך ההצלחות שלי
אני אומרת,
ריק לי בפנים
כמו לגדול על מים
בלי חיבור לאדמה.
כמה שאת חסרה.

לספר לעומת זאת תכננתי לקרוא "נדנדה יתומה" אלא שהעורכת שלי אמרה שזה לא שם טוב. מלודרמטי מידי. שבת אחת שברתי את הראש איך לקרוא לספר ופתאום עלה לי "לגדול על מים".

לגדול על מים הוא מבחינתי ביטוי לחסר.

ואחרי שבחרתי את השם החדש אז נתתי לו ביטוי גם בספר עצמו. תקראו.

לכל אוהבי הספרות.

לאוהבי המילים והאדם.

לאלו שרוצים לדעת משהו על אנשים.

לאנשים שמבינים מורכבות או פתוחים להכיר בה.

חוץ מאוהבי הספרות וזה?

נשים שנפגעו מינית וחוות כל מיני דברים וחושבות שהן היחידות שחוות אותם,

נשים ששואלות את עצמם אם זה נורמאלי מה שהן מרגישות או לא,

נשים שמרגישות שהן לבד בעולם,

בשבילכן כתבתי אותו.

הורים שצריכים לדעת מה לא לומר בחיים ואולי גם איך יוצרים סביבה תומכת.

יועצות, מורות, מחנכות, אנשי טיפול, מדריכות כלות, אנשים שמעבירים שיעורי חינוך מיני וכל מי שבאיזשהו אופן בא במגע עם נשים שנפגעו ועלול שלא מרצונו להוסיף על הפגיעה או לחילופין להיות להן רווח והצלה.

קיוותי שתתאפקו עם השאלה הזו.

סתם. היה לי ברור שלא.

ובכן.

לא.

זה לא אוטוביוגרפי.

מה לא הבנתם ב "כל קשר בין הדמויות לבין המציאות הוא מקרי בהחלט"?

אבל אני כן מוכנה לומר שאני מכירה היטב את הנושאים שכתבתי עליהם.

אחרת לא הייתי כותבת עליהם.

כן.

בעיקרון אני מתכנתת ויש לי סטודיו לבניית אתרים (גם את האתר הזה כמובן הקמתי בעצמי) אבל במקביל אני עוסקת בכתיבה.

עבדתי כעיתונאית במקומון "מודיעין ניוז" ופרסמתי עשרות כתבות מגזין בנושאים שונים.

פרסמתי מספר שירים בכתב העת "שבילים" של מודיעין והסביבה.

בשנת 2012 פתחתי בלוג שעוסק בהתמודדות שלי עם מחלת הסרטן (ממנה החלמתי ברוך השם).

בשנת 2013 שלחתי להוצאות כתב יד של ספר ילדים נפלא אך הוא עדיין לא מצא את ביתו ועוד לא ראה אור.

בשנת 2015 כמחווה של חברות ערכתי את ספרה של חני וינרוט ז"ל "חמש דקות ביום".

לגדול על מים הוא הספר הראשון שלי שרואה אור.

הספר עוסק בפגיעה מינית. הוא מתאר אי אלו ארועים אבל תמיד בשפה מכבדת.

ואולי זה הספר הכי נקי שאפשר לקרוא כי מלבד להציף משהו, נראה שיש לו איזה רבע אפשרות להועיל. להקל. לרפא.

מה יותר נקי מזה?

וזה די מדהים שאני, אשרה, שבנסיונות הכתיבה הראשונים שלי כל כך נמנעתי מלכתוב על מיניות הבאתי בסוף ספר שעוסק בעצם במיניות. ואולי הוא לא עוסק במיניות אלא באנשים.

וואוו. הרבה. ועוד לא אמרתי את כולן. כלומר אמרתי אבל אפשר עוד הרבה יותר.

והנה אני מעלה אותן גם לכאן.

לכל מלוותי ומורותי:

ליוספה אבן שושן שליוותה אותי בשלבים הראשונים ועזרה לי לקבוע את מבנה הספר. למדתי ממך המון.

לשרית שמיר שליוותה אותי במהלך הכתיבה עצמה. בלעדיך זה לא היה קורה.

למיכל חרותי האחת והיחידה על עריכה מיומנת ואוהדת. על שדייקת אותי שוב ושוב ועוד ויותר. מעריכה אותך הכי שאפשר ומודה לך מעומק הלב שלקחת אותי לקצה של עצמי.

לשולמית דוידוביץ חברתי האהובה, שהרמת את הטקסט שלי עוד ועוד בדיוקים לשוניים ולא רק לשוניים. שליוות אותי בסבלנות אין קץ בשלבים האחרונים של לידת הספר.

לחברות האהובות שלי (אלו שכאן ואלו שאינן) שקראו ותמכו והאמינו ועודדו.

לדפנה שבקושי הספיקה לקרוא פרקים ראשונים.

ליהודית שקריאתה היתה לי כמזור של ממש.

לחני שהאמינה ופרגנה וחיכתה וציפתה ולא זכיתי שתאחז את הספר השלם בידה.

לקבוצת הקריאה שלי; עינת, דנית, חגית, אילנה, סנדרה.

על סבלנות אין קץ וקריאות חוזרות ונשנות. אין כמוכן בעולם.

למרים שנמצאת שם בכל השעות הקשות. כל כך הרבה בזכותך.

לאחיותי על הפרגון הלא מובן מאליו.

להורי על האופטימיות שנטעתם בי ועל האמונה בעצמי. על התמיכה והרצון תמיד תמיד בטובתי.

לשימי. על שאתה אתה ואתה איתי.

רבים שואלים אותי…

סתם. לא רבים. אבל שאלו אותי אם אני לא פוחדת שלבוא ולכתוב על כריכת הספר שהוא בהוצאה עצמית ("ספרות עצמאית") זה לא עלול לפגוע בו באיזשהו אופן.

אז אני אומר כך –

בהנחה שאנשים שרואים "ספרות עצמאית" מבינים שהספר יצא בהוצאה עצמית, אני מניחה שדווקא לבוא ולומר את זה בריש גלי (ולא לנסות להחביא את זה) זה אמירה. אם תרצו אמירה אמיצה.

אני לא אשקר. עברתי דרך עם הדבר הזה.

כמו כל סופר בחיתוליו (ואולי לא רק בחיתוליו) גם אני חלמתי על הוצאה שתחבק את הספר שלי אל חיקה ותעיף אותו מעלה מעלה.

לעבור לקטורה זה הכרה (אלא אם אתה סלב שאז אתה יכול לכתוב בינוני ומטה ועדיין ההוצאה תרצה אותך)

להכנס לחנויות זה חשוב (למרות שזה לא מבטיח מכירות)

להפוך להיות סופר מפורסמת זה חלום (שלרוב לא מתגשם)

אבל את כל הסוגרים האלו לא ידעתי בהתחלה אז בשלב מסויים אפילו שלחתי את כתב היד להוצאות.

לקח שנה אבל הוצאה אחת גם חזרה אלי אלא שההצעה היתה כזו שאמרתי – לא תודה.

בסופו של דבר היו לי כמה מטרות בהוצאת הספר הזה:

1. לספר את הסיפור המסויים הזה
2. ליצור יצירה ספרותית ראויה
3. לקבל הכרה

מטרות 1 ו 2 הושגו אני מניחה. מטרה 3 הלכה ודעכה.

בכל התהליך שעשיתי, בכל הדרך הארוכה, למדתי כל כך הרבה על כתיבה שהצורך בהכרה פשוט דעך.

עבדתי עם עורכת תוכן מעולה (מיכל חרותי המופלאה), עם עורכת לשונית מצויינת (שולמית דווידוביץ – עורכת וסופרת בעצמה), לא ויתרתי על אף אחד מהדברים שאנשים שמוציאים בהוצאה עצמית לפעמים מוותרים עליהם.

בסופו של דבר אני יודעת שהוצאתי ספר ראוי ואני לא צריכה שאיזה לקטור או הוצאה מסחרית (עם דגש על המילה מסחרית) יאשרו לי שאני יודעת לכתוב.