רבים שואלים אותי…
סתם. לא רבים. אבל שאלו אותי אם אני לא פוחדת שלבוא ולכתוב על כריכת הספר שהוא בהוצאה עצמית ("ספרות עצמאית") זה לא עלול לפגוע בו באיזשהו אופן.
אז אני אומר כך –
בהנחה שאנשים שרואים "ספרות עצמאית" מבינים שהספר יצא בהוצאה עצמית, אני מניחה שדווקא לבוא ולומר את זה בריש גלי (ולא לנסות להחביא את זה) זה אמירה. אם תרצו אמירה אמיצה.
אני לא אשקר. עברתי דרך עם הדבר הזה.
כמו כל סופר בחיתוליו (ואולי לא רק בחיתוליו) גם אני חלמתי על הוצאה שתחבק את הספר שלי אל חיקה ותעיף אותו מעלה מעלה.
לעבור לקטורה זה הכרה (אלא אם אתה סלב שאז אתה יכול לכתוב בינוני ומטה ועדיין ההוצאה תרצה אותך)
להכנס לחנויות זה חשוב (למרות שזה לא מבטיח מכירות)
להפוך להיות סופר מפורסמת זה חלום (שלרוב לא מתגשם)
אבל את כל הסוגרים האלו לא ידעתי בהתחלה אז בשלב מסויים אפילו שלחתי את כתב היד להוצאות.
לקח שנה אבל הוצאה אחת גם חזרה אלי אלא שההצעה היתה כזו שאמרתי – לא תודה.
בסופו של דבר היו לי כמה מטרות בהוצאת הספר הזה:
- לספר את הסיפור המסויים הזה
- ליצור יצירה ספרותית ראויה
- לקבל הכרה
מטרות 1 ו 2 הושגו אני מניחה. מטרה 3 הלכה ודעכה.
בכל התהליך שעשיתי, בכל הדרך הארוכה, למדתי כל כך הרבה על כתיבה שהצורך בהכרה פשוט דעך.
עבדתי עם עורכת תוכן מעולה (מיכל חרותי המופלאה), עם עורכת לשונית מצויינת (שולמית דווידוביץ – עורכת וסופרת בעצמה), לא ויתרתי על אף אחד מהדברים שאנשים שמוציאים בהוצאה עצמית לפעמים מוותרים עליהם.
בסופו של דבר אני יודעת שהוצאתי ספר ראוי ואני לא צריכה שאיזה לקטור או הוצאה מסחרית (עם דגש על המילה מסחרית) יאשרו לי שאני יודעת לכתוב.