שובו בנים

אז הייתי היום בכיכר. זו שלא הייתי בה הרבה מאוד שנים. פעם אחת לפני כמה שנים קבעתי עם חברה בגן העיר אז עצרתי לראות את האדרטה לרבין ועוד כמה פעמים שתיתי קפה בבתי הקפה שמסביבה. אבל בכיכר עצמה? שנים שנים שלא הייתי. כי לרוב יש שם עצרות ולרוב הן פוליטיות ומהדברים האלו אני משתדלת להתרחק. היום הלכתי. כי קריאת האימהות לא הצליחה לעבור לידי. כי רציתי להביע השתתפות ורציתי לתרום את תרומתי הצנועה להשארותו של הנושא על סדר היום של כולנו.

גלים של רגשות שונים ומשונים הציפו אותי בערב הזה. חרדה וצער ותקווה והתפעלות עמוקה ואכזבה ועוד ועוד ועוד.

ברשותכם כמה הערות:

יחסית למסר כל כך עמום הכיכר היתה עמוסה מאוד. לא היתה שם תמימות דעים ביחס לכלום. אחד נשא שלט "לשחרר את הבנים לעשות שלום" ואחר קיווה שהעצרת תפעיל לחץ על הממשלה להפעיל לחץ על החמאס. לא היה ברור איך העצרת הזו מועילה ובכל זאת הגיעו אליה רבבות איש ואישה.

איש לא רצה לחשוב על סוגיית שחרור מחבלים בעסקה ראשית משום שלא הוצעה לנו כרגע עסקה כזו אבל שנית משום שהסוגיה הזו לבדה היתה קורעת את הקהל לחלקים רבים מאוד. למעשה היא היה קורעת כל פרט ופרט מהקהל לשני חלקים לפחות וסביר שזה עוד יקרה.

אברי גלעד (שהיה אגב מרשים בעצמו) פתח במילים שמסבירות מה זה לא – לא ערב של יגון ולא מחאה. ונותרנו עם עמימות לגבי מה זה כן. דיברו כל כך הרבה על אחדות שזה רק גרם לי לחשוב כמה אחדות היא מצרך נדיר פה. כמה העצרת הזו היא של מגזר אחד שקורא לאחדות ויש מי שעונה ויש מי שאינו עונה. אינני מבקרת את מי שאינו עונה משום שקריאה לאחדות בעת צרה אין די בה. חיבור נעשה יום יום ושעה שעה. חיבור יש בו דיבור והקשבה ולא רק בקשת אמפתיה. משני הכיוונים.

זו היתה עצרת של סולידריות שרק הדגישה כמה חסר לנו מהדבר הזה. זה מוזר. לי באופן אישי זה מוזר. משום שאיני חיה את חיי כאן או שם. תמיד היו לי סיבות, מקומות והזדמנויות להתערבב והמחלה היא האחרונה והמוחצת שבהן.  כי במסדרונות בית החולים פוגשים את כולם ושם עמדה פוליטית יש לה קצת פחות מאפס חשיבות. אבל שם בכיכר רק לפרקים הצלחתי להשלות את עצמי שרוב האנשים מרגישים כמוני ואין באמת גבולות ברורים בין המגזרים השונים. רוב הזמן הרגשתי שזו עצרת מגזרית למדי. שבמקרו אין באמת שיח חוצה מגזרים.

מישהו מאוד השתדל על התוכן. הביאו זמרים דתיים וחילונים, ישראלים ומזרחים (זה ההפך של זה? הייתי אמורה לכתוב אשכנזים וספרדים? בררר חלוקות שכאלו…) אפילו הקפידו שתהיה זמרת אחת שלא יהיה אפשר לדבר על הדרת נשים. אבל זה היה מעט מידי ולא באמת עבד. ואולי פשוט השבטיות של המגזר שלנו חזקה מאיתנו. כי כמה שכולנו קיווינו לעצרת חוצה מגזרים בסוף מתוך הקהל פרצה שירה דתית שהותירה את אברי גלעד דומם (ונפעם) מול הרמקול שלו. זה היה מרגש ועצוב בו זמנית. קצת כמו גול עצמי.

ואי אפשר לא לחשוב על המשמעות הפוליטית של השיר "והיא שעמדה" שהקהל שר בדבקות. בעיני זה ליצוק משמעות פוליטית לתוך סיטואציה מייאשת. זה קצת כמו לבוא ולומר "זה המחיר לחיינו בארץ". לא סגורה על זה שאין אופציה אחרת. לא יודעת.

שלושת האימהות נשאו דברים. כל אחת דיברה בגוון קצת שונה והן גם השלימו אחת את השניה. האחת הודתה לאבו מאזן והשניה הזכירה את יוני נתניהו. הן היו עוצמתיות ומרשימות. והרשימו גם האבות שעמדו לידן דוממים. זה היה מפגן של איפוק ועוצמה. המילים של רחל שפירא, אותן קראה האם השלישית פרקה את ההגנות האחרונות שעוד נותרו לי "עוד ההורים זקוקים לילד |  ועיר לשאונה | ואנחנו זה לאלה | והשיר למנגינה"

יש דמעות שלא ממהרים לנגב. אולי כי הן לא דמעות של עצב. הן של דאגה והתרגשות ואת הרגשות האלו צריך להרגיש וצריך לתת להן זמן ומקום. אין סיבה למהר ולמחות אותן.

לקראת הסוף עלה לשיר קובי אוז. הוא שר שני שירים. הראשון היה איזשהו פיוט והשני היה שיר מקסים שנקרא תפילת החילוני. יש שם בשיר קצת עקיצות לכולם, לחילוני ולחרדי ולדתי הלאומי. על הדתי לאומי הוא אומר כך "מימיני דתי לאומי שסוגד לעפר וכולנו חיים על חרבו". אז אני לא חותמת על כל מילה ולוקחת אותה בערבון מוגבל אבל כן, אם רק נוכל להתרחק לפעמים מעצמנו, לשמוע עקיצה, להקשיב ולבחון, היינו מרוויחים שיח פתוח וטוב ואולי לא היינו צריכים להתאמץ כל כך שהעצרת לא תהיה מגזרית.

אז ברוח העצרת אני תפילה ששלושת המשפחות הללו יצליחו לגייס את תמיכת הציבור הרחב בישראל משום שזה כלי חשוב אבל יותר מכך אני מקווה שהצורך הזה יתפוגג עוד בטרם יתבהר אם התמלא או אם לאו. שהבנים ישובו אל ביתם בשלום במהרה בימנו. אמן.