מחשבות בעקבות ביקור בבית הכנסת הקהילתי ההולך ונבנה

ובכן השבת הצטרפתי לבן זוגי להצצה מוקדמת על בית הכנסת הקהילתי ההולך ונבנה בסמוך לבתינו ומיד התעוררו בי כל הרגשות הפמיניסטים שהיו קצת רדומים.

אקדים ואומר שאין לי ביקורת על אדם מסויים ספציפית. בטח לא על גבאי הקהילה וועדת הבניה שהקדישו זמן לטובת הבניה (שזה הרבה יותר ממה שאני עשיתי). אפילו מהרהרת באפשרות לגנוז את מילותיי כדי לא לפגוע במי מהם ומצד שני מרגישה חובה לומר את אשר על ליבי.

אני גם יודעת שזה מעט מאוחר מידי ושום דבר כבר לא ישתנה אבל אני לא יכולה להחריש. אני חייבת לומר את דברי ולו כדי לעורר דיון  בקהילתי ובביתי שלי.

אני מצרה על הבחירה שלי לא להתערב בשלבים מוקדמים של התהליך אף שאני בספק כמה ניתן היה להשפיע על התפתחותו. אני מצרה על הבחירה שלי וזוכרת שהיא נובעת ממגוון שיקולים וסיבות מוצדקות והגיוניות.

נשים בבית הכנסת

מקומן של הנשים בבית הכנסת הוא סוגיה עתיקת יומין ומורכבת. העובדה שאין עליהן אותו חיוב הלכתי וחברתי להיות נוכחות בכל התפילות, יחד עם העובדה שתפקידן בטקס הדתי שולי עד לא קיים גורם להן להיות הרבה פחות נוכחות. ואם הן לא נוכחות אז למה שיוקצה להן מקום שווה בין שווים? ואם אין להן מקום שווה בין שווים אז למה שירצו לבוא ולקחת חלק?

יש מי שיאמר שכך הם פני הדברים מאז ומעולם ושכך ישאר ויש מי שיאמר שמקומן של הנשים בכל תחומי החיים הולך ומשתנה וראוי היה שגם בעולם הדתי יקרה תהליך דומה.

אני לא מבקשת להפוך סדרי עולם (בנתיים לא) אבל במקום שבו ניתן לתת לנשים מקום שווה בין שווים ראוי בעיניי שכך יעשה.

אני זוכרת שבת אחת במושב של הורי כשהייתי בערך בת שש. הלכתי לבית הכנסת עם אחותי שהיתה אז בת שש עשרה. ישבנו בעזרת נשים ממנה ראו אך ורק את תקרת עזרת גברים. מהשורה הראשונה ניתן היה לראות את החזן, כמה שורות מתפללים ואת הבמה. החל מהשורה השניה ניתן היה לראות אך ורק את התקרה. אנחנו ישבנו בשורה הרביעית או החמישית והמתנו לתחילת התפילה. בשלב מסויים אחותי שלחה אותי לראות אם יש כבר חזן במקום של החזן. חזרתי ואמרתי שלא. כך פעמים שלוש עד שאחותי קמה ממקומה והראתה לי שחוץ מהבמה של הקריאה בתורה יש מקום אחר, צנוע יותר, לחזן. מנין אדע אם עזרת גברים היא משהו שמעולם לא ראיתי בשעת תפילה?

שנים אחר כך, כנישאתי לבחיר ליבי וביקרתי בבית הכנסת שלו וראיתי בשמחת תורה אנשים חובטים בערבות הייתי בהלם תרבות. כי במושב מעולם לא ראיתי כדבר הזה.

כנראה שככה אנחנו לא רוצים את בית הכנסת שלנו.

איפה הייתי?

כבר שנים הקהילה שלנו מדברת על בניית בית כנסת. היתה התלבטות אם לבנות משהו יעודי או להצטרף למוסד הלימודי הסמוך לביתנו וביד אחת איתו לבנות משהו בתחומו. היה צריך לגייס כסף, היה צריך להגיע להסכמות, והנה אחרי שנים של עיכובים סופסוף זה קורה.

ההליך כולו נעשה תחת אין סוף מגבלות ופשרות. כיוון שהוחלט לבנות בשיתוף עם מוסד חינוכי הרי שאנחנו כפופים לגחמותיו של המוסד כמו גם לגחמותיו של ארגון העל שלו.

עדכונים על הנעשה נשלחו לכל הקהילה כולל תוכניות וכו'. גם למייל שלי. המייל הישן שלי. אבל זו אשמתי בלבד שלא טרחתי לעדכן אותם במייל החדש. ואודה ואומר שגם לא פתחתי את המיילים. די מזמן ויתרתי על מעורבות בנעשה. כי ככה זה בחיים. יש לנו תקופות שאנחנו עסוקים בכל מיני דברים ויש תקופות שיש לנו יותר פנאי לענייני ציבור. אז הייתי חולה ואח"כ נדרשתי לבנות את עצמי מקצועית מחדש ועוד ועוד. בניגוד לבית שאנחנו בונים או משפצים בתקופה שמתאימה לנו, בית הכנסת הקהילתי נבנה בתקופה שדברים הסתדרו לקהילה ולא לכל אחד מחבריה.

יתרה מכך, עם כל האהבה שלי לתפילה של שבת בבוקר (ויש אהבה גדולה אפילו) יותר מידי שבתות אני מוצאת את עצמי שוטפת את הכלים של ארוחת הערב ושל הבישולים הרבים שבן זוגי בישל טרם כניסת השבת. כי מה לעשות אני לא מהמתוקתקות שהשולחן ערוך אצלם והמקרר מלא בתבשיליהן כבר בחמישי בערב. אז בגלל שנוכחתי בבית הכנסת בשבתות רגילות היא דבר די נדיר ובגלל שאני מתייחסת לבית הכנסת כמקום תפילה בעיקר (פחות מאשר כמבנה מרכזי של קהילה או כמקום מפגש חברתי) השארתי את בית הכנסת לבן זוגי. שהוא יבחר איפה הוא מתפלל כל שבת ושבת.

וכשהחל הליך בנית בית הכנסת ושמעתי כי מדובר על עזרת נשים בקומה השניה הערתי על כך אבל  ראיתי את שמחתו של בן זוגי על עצם יציאת הפרוייקט לפועל והבנתי שיש אילוצים וידעתי שאין לי באמת זמן להתעסק בזה אז הותרתי את זה לאחרים. לא אהיה האישה שמחבלת ומעכבת בטח לא כשאין לי באמת זמן להתעסק בזה.

אבל הנה השבת ביקרנו בבית הכנסת ההולך ונבנה וצר לי צר לי מאוד.

הליקויים

צר לי כי הטענה שמכל מקום רואים את החזן פשוט לא מספיק טובה בעיני. החשיבה על כל מקום היא שיא המוצדקת. (אני אגב אוהבת לשבת בשורה האחרונה בתפילה. אוהבת את השיח שלי עם אלוהים במקסימום פרטיות. עם הציבור והמניין והחזן אבל בלי מבטים בגב.) אבל ראוי היה שמכל מקום יראו גם את בימת הקריאה בתורה. האם הקריאה בתורה אינה חלק אינטגרלי מהתפילה? האם יצופה מהנשים להשתחוות ב"ברכו" ולהצביע על ספר התורה בשירת "וזאת התורה" כאשר כל ההתרחשות נסתרת מעיניהן?

צר לי על גודל הרחבה מול ארון הקודש. גדול מידי ומיותר. בזבוז שטח.

צר לי על המעקה האטום שמחלק את עזרת הנשים לשתיים ומשאיר כל אגף במרחב קטן וסגור.

פחות אכפת לי הריצוף השונה בעזרת הנשים ועזרת הגברים. פאשלה של הקבלן. תיקונה לא יועיל משמעותית להרגשה הכללית.

אז היו אילוצים מאילוצים שונים וגם כך בשבת רגילה יוקצה לנשים מקום בשורות האחוריות למטה ועזרת הנשים שבקומה השניה תשמש בעיקר בחגים. ועדיין.

הנה אני האישה הפמיניסטית הממורמרת. מי שמכיר אותי יודע שאני לא ממורמרת בדרך כלל אבל כשדורכים עלי כואב לי באצבעות.

האשמים

החיים, הנסיבות, העולם הדתי, הקיבעון, המוסד החינוכי, העדר קרקעות, מחסור בכסף ועוד ועוד ועוד

אני בטח לא מאשימה את האדריכלית שעבדה מול הר של גברים. נציגי הקהילה שלנו, גבאים וועדת בניה הם ככל הידוע לי על טהרת המין הגברי, נציגי העיריה, נציגי בני עקיבא ונציגי המוסד החינוכי, רובם ככולם גברים. מאיפה לה לדעת ולזכור שצריך וכדאי לקחת ברצינות את הזוית הנשית בעניין?

אנחנו הנשים אשמות שאנחנו לא נוכחות. (ואולי לא רק אנחנו אשמות…?)

לתפארת הדורות הבאים

בהנחה שאנחנו לא עוברים דירות באופן סדרתי ולא מחליפים קהילות באופן סדרתי. בניית בית כנסת קהילתי היא משהו שקורה לנו פחות או יותר פעם בחיים. וכיוון שבניית בית כנסת היא משהו של בערך פעם בחיים אני מצרה על כך שלא השכלנו לחשוב טוב יותר על מקומן של הנשים בקהילה ועל כך שזה יהיה בית הכנסת בו יגדלו בנותיי. אותו הם יתרגלו לראות וממנו ילמדו מה מקומן של נשים בקהילה.

ואולי עוד לא מאוחר?

ההערה הכי משמעותית שקיבלתי לפוסט הזה היא שחסרה בו הצעה אופרטיבית. תחילה עניתי שזה הלאה ממני. שתפקידי רק להאיר על הסוגיה אבל אם באמת רוצים להתייחס לעניין אז עוד לא מאוחר. תמיד אפשר להיות יצירתיים ולמצוא פתרונות. מי אמר למשל שגברים חייבים להיות מלפנים ונשים חייבות להיות מאחור? אפשר למשל לחלק את בית הכנסת לאורך במקום לרוחב כך שגברים מימין ונשים משמאל או גברים במרכז ונשים בשוליים הצדדים. אפשר. אם רוצים למצוא פתרונות, עוד אפשר.זה איננו פתרון למבנה בית הכנסת ועדיין ישארו בו מקומות בעייתים מהם לא רואים את הבמה אבל זה יכול להעביר את הבעיה למאחרים ולאו דווקא לנשים. סוג של צדק קטן.

עכשיו תאמרו שבחגים יש מקומות מסומנים ולכן אין דבר כזה שהמאחרים יעלו לקומה השניה. במקרה הזה אומר שאם חייבים להושיב אנשים בקומה השניה יהיו אלו כל שנה אנשים אחרים. גברים ונשים אבל כל שנה אנשים אחרים. ואני בטוחה שאפשר לחשוב על זה עוד ולמצוא פתרונות מגוונים. אם רק רוצים…