ובכן ראש השנה מאחורינו ואני נכנסת לשנה החדשה באוירה כבדה משהו (השנה הקודמת נסגרה בלוויה נוראית וצילו של צער גדול עוד סוכך ומכביד עלי מאוד). ובכל זאת אם אדחה בעוד רגע אחד את החזרה לשגרה (והתקוות לשנה טובה), אם אתעכב עוד טיפה בחג הרי שיש לי כמה דברים לומר.
החג הזה עבר עלי בטוב ובנעימים ורק אבק מאבקים פמיניסטים לכלך לי טיפה את האוויר.
אני אסביר.
לפני כחודש פרסמתי פה בבלוג פוסט על בית הכנסת ההולך ונבנה. זה היה אחרי שביקרתי בו בעודו בתהליך בניה. נחרדתי לגלות שמשום מקום בעזרת נשים לא רואים את הבמה. הערתי גם על גודלה של הרחבה הסמוכה לארון הקודש. היא נראתה לי גדולה באופן מופרז. בזבוז שטח. כמו כן הערתי על מעקה בטון החוצה את עזרת הנשים לשתיים. סתם מיותר לחלק חלל גדול ומואר לחללים מצומצמים יותר.
ובכן בערב חג עצמו נכחתי בקביעת המזוזה בבית הכנסת ושמחתי לגלות שחברי הקהילה העתיקו את הבמה לאותו שטח גדול ומוגבה כך שהבמה כן תראה מעזרת נשים. צלמתי כמה תמונות ופרסמתי פוסט מפרגן בפייסבוק.
ובכן זה לא נגמר עד שזה לא נגמר.
ראשית התברר שהדיבורים על זה שבשבת רגילה לא יצטרכו בכלל עזרת נשים למעלה הם טעות גסה. מישהו טעה איפשהו בחשבון. קצת מוזר. מה, הם לא ידעו כמה כיסאות הם מזמינים? הם לא ידעו כמה מקום הם תופסים? הם לא ידעו כמה גברים יש בבית הכנסת בשבת טיפוסית? קצת מוזר.
אז חייבים להשתמש בקומה השניה. באידיאל שלי בית הכנסת יחולק לאורכו ולא לרוחבו כך ששתי הקומות ישמשו גברים ונשים על פי היחס הנדרש מהמציאות. במציאות כנראה שהקומה השניה תהווה עזרת נשים בלבד. ועדיין חייבת להיות עזרת נשים גם למטה עבור נשים המגיעות עם עגלות תינוק ועבור נשים המגיעות בכסא גלגלים ויש לנו כאלו בקהילה (בין אם אורחים חצי קבועים ובין אם חברי קהילה).
אם כך לגבי עזרת הנשים שלמטה הרי שהייתי מעדיפה מחיצה אטומה פחות וראוי היה בעיני שעזרת הנשים תמשך עד קדמת בית הכנסת ונשים לא ישבו מאחורי מחיצה אלא לצד מחיצה. עזרת נשים שתמשך קדימה תאפשר לאישה לומר דבר תורה במקום פחות או יותר גלוי לכל בית הכנסת וכבר גילינו שיש לנו כמה נשים שיכולות לומר דברי טעם לא פחות ממרבית חברי הקהילה הגברים.
במהלך החג שאלה אותי חברה למה צריך לראות את עזרת גברים הרי באנו להתפלל. אז למה לא מספיק לשמוע. ובכן למה צריך לראות? כי כן, אפשר להתפלל בבית. בהחלט אפשר. לבד בשקט בכוונה גדולה. אפשר. אבל כשאנחנו באות לתפילה בציבור אנחנו באות לטקס שיש בו משהו קהילתי. לא לחינם שליח הציבור נקרא שליח ציבור. בעל התוקע תוקע על מנת להוציא את כולנו. כולנו מצביעים ומצביעות על ספר התורה ושרים "וזאת התורה". ראיתי את מביטהן המתמוגגים של נשים שבני זוגן עלו לפתוח את ארון הקודש או לתקוע בשופר. ראיתי את מבטיהן הנרגשים של אמהות שילדהן עלו לברכת כהנים או לשירת אנעים זמירות. מותר לנו וראוי שיתאפשר לנו להרגיש חלק מהטקס ולא לנחש אותו בלי לראות. מותר לנו וראוי שיתאפשר לנו לחוש אותו ולהתרגש ממנו.
ועניין הראיה מביא אותי לנקודה השניה. התברר שהמעקה השקוף למעלה מצריך שינוי וזאת מטעמי צניעות. אומר זאת בפשטות – רגליהן של הנשים נראות בעייני המתפללים באופן שאינו מניח את הדעת לא של אלו ולא של אלה. הפתרון האפשרי היחיד לכך הוא זכוכית חצי שקופה בכיוון אחד. כל פתרון אחר יחזיר אותנו אחורה למצב בו הנשים לא רואות כלום. (הגובה בו הזכוכית תהפוך מחצי שקופה לשקופה חייב להשקל בקפידה על מנת שדובר שמדבר אל הציבור יוכל לראות גם פרצופים נשיים ולדבר גם אליהם)
בנימה אישית אומר שבמהלך החג נעתי בין הרצון והצורך לומר את דברי לבין החשש מפני אי הנוחות שדברי מעוררים. שחלילה לא אתוייג בכפמיניסטית רדיקלית שכל עיניינה להציק ולהפר את מנוחת העולם (או חלילה ההגמוניה). בשלב מסויים רציתי להשיב את הרגשות הפמיניסטים שלי חזרה אל הבקבוק. נעתי בין הרצון להיות נעימה ונחמדה (וגם קלה לעיכול) לבין זו שמבטאת את רגשותיה. בסוף נכנעתי והחלטתי להיות קצת מפלצת פמיניסטית. כי מישהי צריכה להיות מפלצת פמיניסטית לפעמים. כי בלי מפלצות פמיניסטיות מצבנו היה רע ומר.
בשבת בבוקר התלבטתי ממש אם לבוא לבית הכנסת או לא. לא רציתי לבוא כדי להוכיח שנשים באות ולא רציתי לבוא כדי לבדוק את המקום שהותירו לנשים בעזרת הגברים. שנאתי את המחשבה שאני באה בגלל אחד משני אלו. אני אוהבת לבוא לבית הכנסת רק כדי להתפלל. לא כדי לנהל מלחמות.
וכשאמרתי לחברה משהו בעניין הדובר שלא הביט ולו לרגע לעזרת הנשים, אמרה לי זו ברוממת רוח "אבל מתי בפעם האחרונה ראית שופר?" אז אני לא יודעת אם היא ראתה שופר בזכות הפוסט הקודם שפרסמתי או בלי קשר אליו אבל אני רוצה להזכיר לכל הנשים הנחמדות שאינן חלילה מניפות דגל פמיניסטי בשום הזדמנות שלולא נשים אחרות שיסכימו לומר את הדברים מפריי המנוחה האלו ויסתכנו בתיוג כזה או אחר, לא היתה לנו היום זכות בחירה, לא היה לנו רכוש שרשום על שמינו ופגיעה מינית בתוך נישואין לא היתה נחשבת פגיעה מינית.
אני רוצה לומר שאותם גברים שמסתייגים ממקום ראוי לנשים בבית הכנסת הם אותם גברים שהסתייגו בעבר ממתן זכות בחירה לנשים, מרישום רכוש על שם נשים ומהגדרת פגיעה מינית בתוך נישואין כפגיעה.
הא לכן. רגשות פמיניסטים.
איתך במאבקך הצודק.