ובכן לטובת מאותגרי הפייסבוק הנה כמה ססטוסים שכתבתי על בית הכנסת בחודשים האחרונים.
הראשון פורסם פה:
מחשבות בעקבות ביקור בבית הכנסת הקהילתי ההולך ונבנה
אחריו הופיע זה:
24.9.14
לפני כחודש פרסמתי בבלוג שלי ופה פוסט על בית הכנסת הקהילתי ההולך ונבנה. היום קבענו מזוזה לבית הכנסת. שמחתי לגלות שאנשי הקהילה היו פתוחים לרגשות מכיוון עזרת נשים והעבירו את הבמה קרוב יותר לארון הקודש כך שניתן יהיה לראותה מעזרת נשים. מצאתי בית כנסת חדש שנותן מקום ראוי לנשים וקהילה עם לב פתוח. מרגש. עכשיו רק נותר לקוות שכל תפילותינו יענו. חג שמח.
ויומיים אחריו פורסם עוד אחד פה:
חשבתם שזה נגמר?
ואז הופיעו אלו:
17.10.14
ואז הגיע שמחת תורה. ורק אני לא ידעתי אם ללכת למניין הקהילתי הרגיל ולהסתפק בלהשקיף על הגברים או ללכת למניין נשים ולשמוע אישה קוראת ולהנות מהאפשרות (שמראש ברור שכנראה לא אנצל) לעלות לתורה וכאלו. עם בחירתו של בן זוגי להתפלל בשש בבוקר במניין מהיר נותרתי די לבדי. לא מאוד פמיניסטי להרגיש כל כך לבד כשבן הזוג לא לידך, אני יודעת. אבל אני אומרת אמת. לפחות זה.
22.11.14
שעה לפני כניסת השבת אחד הגבאים דפק בדלת. הוא ביקש מבן זוגי שיקפוץ לבית הכנסת ויאריך את שעון השבת כי השיעור עבר לבוקר. אני ניצלתי את ההזדמנות לבקש שאם הוא מודיע הודעות בבית הכנסת שיעשה את זה מנקודה טיפה יותר קרובה לארון הקודש כך שגם הנשים תכלנה לראות אותו. הרי ההודעות הן גם לנשים. הוא הבין והסכים. חייך ולא הוסיף דבר. בבוקר אחרי התפילה הוא עלה על הבמה למקום בו רואים אותו כולם והודיע הודעות. בסוף, בפעם הראשונה בקהילה שלנו, הוא ברך שתי משפחות לכבוד בת המצווה של בנותיהן והזמין את נציגי המשפחות לקבל מתנה עבורן מאת הקהילה. דבר אחד לא קשור לשני אבל שניהם קשורים מאוד וזה מאוד נעים להרגיש שמיום ליום אנחנו קצת פחות שקופות. הדרך עוד ארוכה אבל כל צעד הוא הישג.
29.11.14
שבוע טוב. ובכן. הבנתי שסטטוס מוצ"ש-בית כנסת שלי כבר הפך למותג שכבר יש שמחכים לו. אז בבקשה. לא תמיד אני באה כדי לריב עם הגבאים (למעשה אף פעם לא אבל לא חשוב). לפעמים אני באה כדי להתפלל. ורבות הפעמים שאני באה במיוחד בשביל הקטע הזה:
מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרון ודוד ושלמה, הוא יברך וירפא את החולה ____ בת ____ בעבור ש_____ נודרת צדקה בעבורה בשכר זה הקדוש ברוך הוא ימלא רחמים עליה להחלימה ולרפואתה ולהחזיקה ולחיותה וישלח לה מהרה רפואה שלמה מן השמים לכל אבריה ולכל גידיה בתוך שאר חולי ישראל, רפואת הנפש ורפואת הגוף. שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, השתא בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.
14.12.14
השבת הצהרתי מראש שזו שבת פיג'מות וגם על בית כנסת אני מוותרת. וכשחזר האיש מבית הכנסת אמר כך: "הפסדת את הסטטוס השבועי שלך. חבל לך על הזמן מה שקרה השבוע". ובכן מעשה שהיה היה כך. רב העיר האהוד עלי מאוד (שהוא גם הרב הראשי לישראל) המליץ לאטום את מחיצת הזכוכית בין הגברים לנשים מטעמי צניעות. יצויין שעזרת הנשים מוגבהת וכשאומרים צניעות בהקשר הזה לא מתכוונים שפניהן אינן צנועות אלא דווקא רגליהן. פנו אנשי בית הכנסת לאדריכלית ובקשו פתרון שקוף בכיוון אחד (שהנשים תראנה את עזרת גברים אך הגברים לא יראו את תחתית שמלותיהן של הנשים) ובעודם ממתינים לתגובה אדריכלית הולמת בא מנהל המוסד החינוכי בתוכו שוכן בית הכנסת והתקין מחיצה אטומה בגובה מופרז. עכשיו ידונו אלה עם אלה ויכופפו ידיים וכולי עד למענה הולם בעזרת השם. אז הפסדתי את הסטטוס השבועי? לא בטוח. הפסדתי את הטלטלה הרגשית והאכזבה והכעס מלהתקל במחיצה ולא לדעת שכבר יש מי שפועל למציאת פתרון הולם יותר. מסוג ההפסדים שטוב להפסיד. וגם הרווחתי. כי מסתבר שאנשי הקהילה היקרים שלי דאגו לגשת לבן זוגי היקר ולשטוח בפניו את השתלשלות העניינים בטרם אפצה פי ואתקומם. והרווח הגדול הוא הגילוי כי בן זוגי היקר כבר לא נבהל מהפמיניזם הזה. הוא שלם ושקט בו ואף מחייך לעומתו. וזה אגב בכלל לא פמיניזם. סתם הומניזם. שיהיה לנו שבוע טוב!
והיום זה:
השבת נדדתי לבית כנסת אחר.
לא כי התחלתי לחפש לי קהילה חלופית. אני לא שם ומקווה גם שלא אהיה.
שמעתי, שלא הרחק מביתי, יש בית כנסת אחר, אורתודוקסי לחלוטין שהמחיצה שלו לאורך ולא לרוחב כך שעזרת הנשים נמצאת לצד עזרת הגברים ולא מאחוריה והחלטתי לבדוק איך זה מרגיש לי. לאו דווקא כדי לאמץ את אותו בית כנסת, אולי כדי לראות אם זה בגדר משהו שאפשר עוד לעשות גם אצלנו.
חייבת להודות שנרשמה התרגשות מסויימת בקרב המתפללות. בעיקר אלו שקראו את כל הפוסטים הקודמים שלי בעניין בית הכנסת וניחשו שאח"כ אכתוב על זה משהו.
היו גם שמיהרו להציע לי לפתוח טור "ביקרות בתי כנסת" (עיין ערך ג'קי לוי, כל העיר, שנות השמונים ככה). רמז? לא יקרה. רמז 2? יהודית חברתי האהובה היתה אומרת לי על זה שזה יכול להיות נחמד ומצד שני אולי זה סתם הסחת מהמטרה האמיתית שלי.
רק אומר שהיה לי מוזר שהבמה נמצאת באמצע החלל ולא קרוב לארון הקודש כך שעבור חלק מהמתפללים והמתפללות היא נמצאת מאחור ולא מלפנים. המחיצה היתה וילון חצי שקוף חצי אטום. ככה בסדר. החיים מלאים פשרות. היה מרענן לשבת במושב שיש מלפניו מקום להניח את הסידור ויש אפילו תא אם צריך (טישויים, מפתח, בקבוק של תינוק, דברים בסיסיים…). וברור שהקהילה היתה מסבירת פנים אבל לא באתי לבקר אותה או לחלק לה ציונים. (+:
ומכל ההתעסקות הזו עם עזרות הנשים והנסיון לדייק כל הזמן במה משרת חווית התפילה שלי ואיפה נכנס פמיניזם, אני כבר קצת עייפה. ויחד עם זה אני שמחה לומר שהשבת לפחות חווית התפילה שלי לא נפגעה. שפכתי דמעות נדיבות בחלקים מהתפילה (שבת היא מלזעוק וכל זה). מה שאומר לי שזה המקום שבו אני מחוברת לעצמי. ומי יודע, אולי בזכות אותן דמעות, התבשרתי במוצ"ש בקצת בשורות טובות.
ובשבת הבאה שלי במודיעין אני מנסה את עזרת הנשים שבקומה הראשונה. יום אחד אמצא את הפינה השקטה והטובה שלי. אני מאמינה.
