אי אפשר להבין מי זו חני בשבילי בלי לעבור דרך יהודית. זו האמת.
הכרתי את חני לראשונה בקבוצת הפייסבוק "גמאני חליתי בסרטן השד" חני היתה חברה בה לפני והיא היתה כותבת שם כשבא לה, ומגיבה. כולן אהבו את דברי החכמה שלה. היתה גם תקופה ארוכה שהיא כתבה בכל שישי דברים על פרשת השבוע. התרשמתי ממנה. יום אחד היא קיבלה בשורות פחות טובות ודווקא בגלל זה קבעה סוג של מסיבה. הפרשת חלה. היה לי ברור שאני באה. באנו בערך חמישים נשים לסלון שלה והיה ערב מרומם מבחינת כולנו. היה המון כוח לקבוצה הזו. אמרתי פעם שהיא ידעה להפוך קושי לעוצמה.
אחרי זה נסענו לרומניה ואני מכורח היותי שומרת מצוות (ומכורח העובדה שחני כבר הספיקה למצוא חן בעייני) נדבקתי לדוסיות של הקבוצה. חלקתי את החדר עם חני ונעמי. אחד השיאים של הטיול המרגש והמשונה ההוא היה שבת בצהרים. דווקא שבת בצהרים בחדר במלון. בלי נסיעות ובלי נופים. שם בעצם באמת הכרנו בפעם הראשונה. שם באמת נחשפתי לחשיבה המקורית, הכנות והמודעות הגבוהה שלה.
יהודית כתבה בקבוצה עוד פחות מחני אבל גם התגובות שלה היו יקרות בעייני כל מי שקרא אותן. באותה שבת אחר הצהרים ברומניה חני הזכירה את יהודית ורשמתי בפני שהן חברות.
כשחזרנו מרומניה היתה מסיבת ראש השנה. לימים יהודית תספר לי ששם היא ניסתה להתחיל איתי אבל אני לא אזכור.
אחר כך נפגשנו עוד כמה פעמים. בין השאר חני ביקרה אותי באסותא אחרי הניתוח שעברתי.
הכרתי את יהודית מחדש באיזו ישיבה שהתקיימה במשרד שלה וכשהכרתי נשבתי בקסמה. השכל החריף. הרגישות. האכפתיות. העדינות. הכל. אני נוהגת לומר שאני לא מעריצה אף אדם (נראה לי שאנשים גם לא רוצים שיעריצו אותם) אבל יהודית הרשימה אותי בצורה יוצאת דופן.
כששמעתי מיהודית על חני וכשהתוודעתי לעומק הקשר בניהן בחרתי שלא להתערבב עמוק מידי בין שתיהן. רציתי שליהודית תהיה את חני שלה בלי קשר אלי ואותי בלי קשר לחני. שתוכל לספר לחני מה שהיא בוחרת בלי לחשוב שכל דבר יגיע מתישהו איכשהו אלי. לא רציתי לדרוך לה על האצבעות. קוראים לזה אהבה.
במסיבת ההודיה שלי שתיהן היו. יש לי תמונה שהן מצולמות (מרחוק אמנם) מחובקות ובוכות.
אני זוכרת שחני הוציאה את הספר הראשון שלה ואני התלוננתי ליהודית שאני כבר שנים מדברת על ספר ואז באה זאתי (חני) ועוקפת אותי בסיבוב. יהודית ענתה לי שחני לא בדיוק כתבה ספר. זה הבלוג שלה ושארגע. (קצת בצחוק, הרבה באהבה)
אחר כך הלכנו ביחד יהודית ואני לראות את חני מופיעה עם שירי באיזה בית כנסת ברמת גן.
כשיהודית היתה בסוף ימיה לא זכיתי ללוות אותה. גם חני לא היתה בין החברות שתפרו את היממה סביב מיטתה אבל חני נקראה לבקר אותה בהוספיס ואני זוכרת שחני אמרה לי אחר כך שמי היא בכלל שיהודית מבקשת את נוכחותה בזמנים כאלו. ליד יהודית גם חני הרגישה קטנה.
באחר הביקורים של חני אצל יהודית הן צלצלו אלי משם. זה היה שבוע לפני שיהודית נפטרה. לימים הבנתי שיהודית היתה מוטרדת אם הראתה לי (ואולי גם לאחרים) מספיק אהבה.
לפני שיהודית נפטרה הבטחתי לעצמי שלא יהיו לי יותר חברות גרורתיות. הבטחתי את זה לעצמי גם בשביל הבנות שלי שחוו דרכי יותר מיד פרדות. לא עמדתי במילה שלי. לא עמדתי בקסמה של חני.
כשיהודית נפטרה חלקתי את האבל עם חני. נפגשנו בלוויה, הלכנו יחד לניחום ועיבדנו יחד את האובדן הגדול הזה. זמן קצר אחר כך חני נפרדה משירי. המון פרידות חווינו בקבוצה הזו.
ואז חני התחילה להיות דמות מוכרת. התחילה להרצות פה ושם.
הכרתי את חני כמי שקופצת מנושא לנושא ולפעמים משאירה דברים פתוחים והייתי סקרנית לראות איך היא מחזיקה הרצאה אז הלכתי לשמוע אותה. אני זוכרת שחזרתי הביתה וכתבתי איזה פוסט ש"זאתי? יש עליה"
היו מי שאמרו עליה שבלי שם המשפחה ובלי הסרטן אף אחד לא היה מקשיב לה ואני הייתי משיבה ששם משפחה זה נחמד וסרטן גורם לאנשים להקשיב אבל כל זה לא היה מחזיק אם לא היתה לחני אמירה.
גם חני כמובן היתה עסוקה בשאלות האלו ולקח לה זמן להבין שאנשים באמת רוצים לשמוע אותה. היא שמחה בזה מאוד והעניקה בשמחה. היא ראתה בזה הזדמנות וגם קבלה.
לא אחת שוחחנו על מה היא היתה לולא הסרטן. הייתי אומרת לה שהסרטן לא השתיל אצלה תכונות. הוא רק זרז אותן לבוא לידי ביטוי. תמיד היתה לה חשיבה מקורית ואמירה. אולי לא תמיד היה לה אומץ לומר הכל ככה עד הסוף ואולי לא תמיד העולם הקשיב לה בדריכות אבל היא היתה היא מאז ומתמיד. זה שימח אותה לשמוע את זה. זה הרגיע בה משהו שהטריד אותה.
גם אני כחברה הייתי מאזינה בדריכות לקולות הסובבים את חני ואפילו לרחשי ליבי. כשהלכתי לשמוע אותה מרצה התגאתי קצת בליבי שהיא חברה שלי ואחר כך הייתי מסתכלת עליה ומנסה לנקות מהחברות שלנו את הדמות הציבורית שהיא. הייתי מנסה להיות איתה בהקשבה פשוטה. כמו שנמצאים עם חברה. מעולם לא הערצתי את חני ויש סיכוי שזה מה שאפשר לנו לתחזק חברות קרובה.
פעם אחת אמרה לי חברה שלא קל להיות חברה של חני (כאילו שאני בוחרת את החברים שלי לפי אם קל או קשה להיות חברים שלהם). יש בחני משהו (היה?) שהוא מלא נוכחות ולפעמים לוקח את כל המקום. היו פעמים שישבה אצלי בסלון ובמקום לדבר איתי היתה מסמסת פה ושם. לא מאוד מנומס וגם אתגר לסבלנות אבל לחני סלחתי. לא יודעת למה.
בסוף בסוף היתה לי שם חברה שחלקתי איתה שעות רבות ושיחות רבות על אומנות ואמונה ויצירה ופמיניזם וגידול ילדים ומודעות וצניעות והמון דברים. היינו יושבות שעות בגינה ומדברות על הכל ואז בשתיים בלילה כשליוויתי אותה לאוטו הייתי מציינת שבעצם לא שאלתי אותה מה הסטטוס של הבדיקות והיא היתה אומרת שיותר טוב ככה. שדיברנו על דברים יותר מעניינים.
כשעזרתי לה עם הספר השלישי שלה הייתי צוחקת שאני עובדת במפעל ההנצחה שלה. לא התייחסתי לכל מילה ומילה שלה כאילו היא קדושה וגם היום לא אתייחס לזה כך (למרות הנטיה הזו לקדש כל דבר של מי שאינו ולחפש משמעויות תחת כל מילה). על הספר הראשון שלה היא כתבה לי הקדשה ואמרה לי משהו שאני בטח אוכל להבין אותה, שיש לה תחושה שלפעמים המילים מגבילות אותה. שיש דברים שאי אפשר להעביר במילים. בעניין הזה אכזבתי אותה. לא הסכמתי. אמרתי שאני מעולם לא הרגשתי שהמילים מגבילות אותי. לפעמים זה מצריך יותר זמן למצוא את המילים הנכונות שידייקו את ההרגשה אבל אם אני משדלת, בסוף אני מצליחה.
אני זוכרת שאמרתי לחני שהמוות של יהודית קצת חיבר בנינו והיא השיבה לי שהיא לא הרגישה ככה, שמבחינתה היינו חברות מאז רומניה. עכשיו, אחרי שחני נפטרה אמרה לי חברתה הטובה רינה, שלה היא אמרה פעם שאני המתנה שלה מיהודית. ביום רגיל הייתי אומרת שאני לא חפץ שאפשר להעביר אבל בנסיבות האלו מול הענקיות אלו יש בזה איזו מחמאה.
לפני כחצי שנה (אולי יותר) חלה אצל חני החמרה מסויימת. בזמן ההוא היא ביקשה ממני לראשונה לפתוח קבוצת ווטסאפ של חברות שילוו אותה בימים היותר חלשים שלה. באותו הזדמנות היא גם ביקשה לתת לי תכשיט שלה. "אני מחלקת את התכשיטים שלי" היא אמרה. הסתכלתי עליה בדממה "זה לא משהו יוצא דופן" היא הוסיפה "אני עושה את זה כל הזמן" היא הלכה לחדר והביאה לי תכשיט שיהודית קנתה לה. "אני רוצה שזה יהיה אצלך" התחבטתי קצת לגבי זה ובסוף אמרתי ככה: "אני לוקחת את זה אבל מבחינתי זה נשאר שלך" החזקתי את זה ביד אוהבת ואמרתי שאני יודעת כמה אהבה יש בזה. "אם ככה" חני אמרה "אני שמחה. אני שמחה שזה יהיה אצלך"
בסוכות האחרון ביקרתי אצלה והיא היתה באנרגיות מעט נמוכות. ציער אותה שיש לה פחות ופחות כוח. התחיל להיות לה קשה אפילו להחזיק ספר במשך שעות והיא צפתה באי אלו תוכניות. אמרתי לה דברים שלמדתי גם ממנה. שגם מצפיה בסדרה אפשר להתפתח. אם זה מאיר אצלנו זוויות חדשות. שוחחנו ארוכות ויצאתי בתחושה שהיא מעט התעייפה. לפני שהלכתי היא הזכירה שבסוף השנה יש בר מצווה לבן שלה. נדבר על זה עוד הרבה. ספק הזהירה ספק התפללה.
לפני כמעט חודש ישבתי אצל חני באיכילוב. היינו אמורות לצאת למופע של הניה אבל היא החליטה להתאשפז. באתי לבקר אותה והבאתי איתי מחשב למקרה שתשן ואשב להמתין לה שעה או שעות. כשבאתי היא היתה ערה. ההורים שלה ואחותה בדיוק יצאו ממנה. הבטחתי להם שאשאר אצלה עד שתגיע חברה אחרת לישון לידה.
דיברנו קצת. חני אמרה לי שההערכה מתעדכנת מחודשים לשבועות. היא ביקשה ממני לעדכן קבוצת ווטסאפ של חברות שהיא רוצה שיהיו איתה בשבועות האחרונים של חייה ושאלה אותי על המוות. איך אפשר להיות שקטים מולו. דיברנו על חברות שלנו, יהודית ושירי. השבתי לה שאני מניחה שגם להן היו זמנים כאלו ואחרים. כמה ימים אחר כך כשהיא היתה קצת יותר שקטה מול המוות היא שאלה אם זה בסדר ככה ואני השבתי שזה הכי בסדר שיש. שמצד אחד היא מנצלת כל שעה שניתנת לה בצורה הכי טובה שיש ומצד שני היא מקבלת את העובדה שזה לא לנצח. בעייני זו התמודדות הכי שלמה שיש. הכי פתוחה, הכי אמיצה והכי שלמה.
באותו יום באיכילוב פתחתי את המחשב והתחלתי לעבור על קובץ שהעורכת שלי שלחה לי. בעיקר לחצתי על עכבר ימני ואז "קבל הוספה" או "קבל מחיקה". בשלב מסויים חני התעוררה ושאלה אותי אם היא מחוברת למורפים. הקליקים על העכבר נשמעו לה כמו טפטוף. מובן שסגרתי את המחשב ומאז הקובץ המתין לי באותו מצב. לחני היה חשוב שהספר שלי יצא. היא האמינה בו ופירגנה לי כמו שהאמינה ופירגנה לחברות אחרות שלה. לציפי עם השירה ולהניה עם הסטנדאפ. את שתיהן היא זכתה לראות מוציאות מהכוח אל הפועל (גם אם את הניה לא ראתה בפועל על הבמה). אני עוד חייבת לה.
פה ושם אני שומעת קולות שמהדרים את חני כך ואחרת. יש במה. לא שאין במה. ויחד עם זה חני היתה רוצה אותנטיות. יום אחד בהוספיס היא אמרה לי "הכי אהבתי את ההספד של שי על יהודית שנפתח במילים 'יהודית היתה די מעצבנת'". צריך להכיר את הנוגעים בדבר כדי להבין כמה אהבה יש בהספד הזה.
הספקתי לספר לחני על הצלחה כלשהי של הבן שלי וראיתי את עייניה נדלקות. לפעמים קשה לנו לראות שאוהבים אותנו אבל את האהבה לילדים שלנו קשה לפספס והיא ממלאת בנו שמחה. אני מקווה שיחד עם צער הפרידה, הילדים שלי גם קיבלו משהו מהחברות שלי עם חני.
אכזבתי אותה גם כשלא הצלחתי להזמין לה את אלבום הלופה שרצתה. אני מקווה שלא אכזבתי אותה כשבאחד הביקורים נאלצתי ללכת בלי שהספקתי לרשום את כל מה שרצתה שארשום. עשיתי כמיטב יכולתי באותן נסיבות.
אחרי שיהודית נפטרה כתבתי פוסט שנקרא "זה הסיפור שלנו, מותק" כתבתי ליהודית בגוף שני. היו הרבה דברים שריצתי לומר לה.
בניגוד ליהודית, את חני ליוויתי בתקופה האחרונה. זה עושה את הפרידה שלמה יותר אבל כמו שאמר לי שי, זה גם פוצע.
עכשיו אני כותבת על חני ולא אל חני. אולי אין לי שום דבר דחוף לומר לה. חני ידעה מי היא, מי אני ומה היא בשבילי. אין לי קצוות לא פתורים איתה. כשהלכתי ממנה ביום שני בבוקר ידעתי שלא בטוח שאשן שוב על המיטה הזו בהוספיס לידה. ידעתי שלא בטוח שהיא מגיעה עד שבת. שכל יום הוא שאלה. בחרתי שלא לומר שום דברי פרידה. לא היה לי שום צורך לומר דברי פרידה. נתתי לה נשיקה ואמרתי "ביי מותק. שיהיה לך יום טוב". "תודה" היא אמרה "תודה שבאת".
יהודית היתה חברה שלי בפני עצמה וחני היתה חברה בפני עצמה אבל האבל על שתיהן קצת מתערבב.
יקירתי כתבת מדהים ומרגש
חיבוק גדול !
אוהבת את הכנות והאמת שלך. הכתיבה שלך מקסימה ומרגשת. תודה על השיתוף בעוד ״חני״. המון כח ושמחה להמשך הדרך. חיבוק.
וואו.
כמה דמעות…
עצוב מאוד.