במקום הספד

חני דיברה על הכל. תמיד. באומץ ובפתיחות.
מתוקף כך דיברנו לא אחת על המוות שלה. על מה יהיה אחריה.
כשדיברה על זה לפני שנה לא הוצאתי דף ועט לרשום. לא רציתי לתת לה תחושה של בהילות וגם לא היתה תחושה של בהילות. כשדיברה על זה בהוספיס כבר היה מוסכם בנינו שאני רושמת. דברים שהיא מבקשת לומר לאנשים אלו ואחרים.
יום אחד בהוספיס היא אמרה לי "תראי כמה רעש מוות מייצר" עשינו השוואה לעומת לידה ואני אמרתי שתינוק הוא תבנית ללא רישום ואילו אדם בוגר שמסתעף לתוך חייהם של אנשים אחרים מן הסתם גורר הרבה יותר מעורבות. יש למה להתייחס.
"אנשים פה עוברים תהליכים סביב המוות שלי" היא אמרה. גם את זה היא ראתה וגם על זה דיברה.
אחר כך דיברנו על הספדים. חני ידעה שאחרי לכתה יאמרו עליה בעיקר דברים טובים אם לא רק ואולי קצת חששה שיאדירו אותה. "מכל ההספדים" היא אמרה לי "הכי אהבתי את ההספד ששי ספד ליהודית ונפתח במילים 'יהודית היתה די מעצבנת'". אפשר לאהוב הספד כזה רק אם יודעים כמה אהבה יש שם בין כל הנוגעים בדבר.
מוצ"ש. 10 ימים אחרי שחני נפטרה. אני יושבת לכתוב כמה מילים על חני. הספד? אולי רק כמה מילים במקום הספד.
1.
הכרתי את חני לראשונה בקבוצת הפייסבוק "גמאני חליתי בסרטן השד" חני היתה חברה בה לפני והיא היתה כותבת שם כשבא לה, ומגיבה. כולן אהבו את דברי החכמה שלה. היתה גם תקופה ארוכה שהיא כתבה בכל שישי דברים על פרשת השבוע. יום אחד היא קיבלה בשורות פחות טובות ודווקא בגלל זה קבעה סוג של מסיבה. הפרשת חלה. באנו בערך חמישים נשים לסלון שלה. רובן אינן דתיות כלל. פינת סטלה נפתחה במרפסת ושלטים מצחיקים נתלו ברחבי הבית. אחרי זה נסענו לרומניה ואני מכורח היותי שומרת מצוות (ומכורח העובדה שחני כבר הספיקה למצוא חן בעייני) נדבקתי לדוסיות של הקבוצה. חלקתי את החדר עם חני ונעמי. אחד השיאים של הטיול המרגש והמשונה ההוא היה שבת בצהרים. דווקא שבת בצהרים בחדר במלון. בלי נסיעות ובלי נופים. שם בעצם באמת הכרנו בפעם הראשונה. שם באמת נחשפתי לחשיבה המקורית, הכנות והמודעות הגבוהה שלה.
היה שם מישהו בטיול שקצת קרקר סביב חני והיא חשדה שיש לזה קשר לשם המשפחה שלה וקצת נרתעה מכך. זה מזכיר לי שבשבעה אימא שלה סיפרה שכשהיא הגיעה להוספיס שאלו אותה לגבי שם המשפחה שלה ואם יש לה קשר לעורך הדין והיא השיבה בשאלה "זה קשור לעניין?" וקיבלה התנצלות על עצם השאלה.
2.
פעם אחת אמרה לי חברה שלא קל להיות חברה של חני (כאילו שאני בוחרת את החברים שלי לפי אם קל או קשה להיות חברים שלהם). יש בחני משהו (היה?) שהוא מלא נוכחות ולפעמים לוקח את כל המקום. היו פעמים שישבה אצלי בסלון ובמקום לדבר איתי היתה מסמסת פה ושם. לא מאוד מנומס וגם אתגר לסבלנות אבל לחני סלחתי. לא יודעת למה.
היו פעמים שניסיתי להסתכל על חני ולהבין מה אני רואה. ניסיתי להפריד את הדמות הציבורית מחני עצמה. להקשיב לה פשוט. לנקות את כל הרעשים מסביב ולבדוק מה יש לי שם. בסוף בסוף היתה לי שם חברה שחלקתי איתה שעות רבות ושיחות רבות על אומנות ואמונה ויצירה ופמיניזם וגידול ילדים ומודעות וצניעות והמון דברים.
היינו יושבות שעות בגינה ומדברות על הכל ואז בשתיים בלילה כשליוויתי אותה לאוטו הייתי מציינת שבעצם לא שאלתי אותה מה הסטטוס של הבדיקות והיא היתה אומרת שיותר טוב ככה. שדיברנו על דברים יותר מעניינים.
3.
חני היתה (שוב היתה?) אשת אמונה גדולה. זו שאלה שהעסיקה אותי פעם. העניין הזה של אמונה בעת משבר לעומת ימים רגילים. לחני (לפחות מאז שהכרתי אותה) לא היו ימים רגילים אבל האמונה ליוותה אותה בכל שעה ושעה. אלוהים נכח בחיים שלה, בתודעה שלה. והיה המלווה הצמוד שלה, האור ללכת אחריו, המשענת להשען עליה והסמכות להתלות בה.
4.
לפני כמעט חודש ישבתי אצל חני באיכילוב. היינו אמורות לצאת למופע של הניה אבל היא החליטה להתאשפז. באתי לבקר אותה והבאתי איתי מחשב למקרה שתשן ואשב להמתין לה שעה או שעות. כשבאתי היא היתה ערה. ההורים שלה ואחותה בדיוק יצאו ממנה. הבטחתי להם שאשאר אצלה עד שתגיע חברה אחרת לישון לידה.
דיברנו קצת. חני אמרה לי שההערכה מתעדכנת מחודשים לשבועות. היא ביקשה ממני לעדכן קבוצת ווטסאפ של חברות שהיא רוצה שיהיו איתה בשבועות האחרונים של חייה ושאלה אותי על המוות. איך אפשר להיות שקטים מולו. דיברנו על חברות שלנו, יהודית ושירי. השבתי לה שאני מניחה שגם להן היו זמנים כאלו ואחרים. כמה ימים אחר כך כשהיא היתה קצת יותר שקטה מול המוות היא שאלה אם זה בסדר ככה ואני השבתי שזה הכי בסדר שיש. שמצד אחר היא מנצלת כל שעה שניתנת לה בצורה הכי טובה שיש ומצד שני היא מקבלת את העובדה שזה לא לנצח. בעייני זו התמודדות הכי שלמה שיש. הכי פתוחה, הכי אמיצה והכי שלמה.
5.
באותו יום באיכילוב פתחתי את המחשב והתחלתי לעבור על קובץ שהעורכת שלי שלחה לי. בעיקר לחצתי על עכבר ימני ואז "קבל הוספה" או "קבל מחיקה". בשלב מסויים חני התעוררה ושאלה אותי אם היא מחוברת למורפים. הקליקים על העכבר נשמעו לה כמו טפטוף. מובן שסגרתי את המחשב ומאז הקובץ המתין לי באותו מצב. לחני היה חשוב שהספר שלי יצא. היא האמינה בו ופירגנה לי כמו שהאמינה ופירגנה לחברות אחרות שלה. לציפי עם השירה ולהניה עם הסטנדאפ. את שתיהן היא זכתה לראות מוציאות מהכוח אל הפועל (גם אם את הניה לא ראתה בפועל על הבמה). אני עוד חייבת לה.
6.
בניגוד לאחרים שיגידו שחשבו שחני תנצח את המחלה ותחייה לנצח, אני לא חשבתי ככה אפילו לשניה. חני ידעה מה המשמעות של סופני וגם אני. חני היתה מתעצבנת מסיפורי גבורה כאלו ואחרים על אנשים שמצאו דרך שהרפואה עוד לא גילתה. היא לא האמינה בזה. היא האמינה בעוד יום ועוד יום של משמעות ואת זה היא עשתה. היא הדהימה את הרופאים כל פעם מחדש אבל היא ידעה כל הזמן שזה זמני. פעם אחת רצו לראיין אותה על האופן שבו היא מנצחת את הסרטן והיא סרבה. אמרה שיכולה לומר כל מה שהיא עושה אבל היא לא יכולה לומר שזה או זה (תזונה או שמחה) הם הם המתכון ובוודאי שהם לא יכולים להחליף את הרפואה.
היא גם לא סבלה את הטרמינולוגיה של "ניצחה את המחלה" או להבדיל "הוכרעה" או "ויתרה". חני לא נלחמה ולא ויתרה. היא חיה. כל שעה, כל יום, של שבוע, כל תקופה שניתנה לה. חיה חיים מלאי משמעות. הקפידה לשמוח ולהנות מכל מה שעלה בידה.
7.
חני ידעה להבחין בין עיקר לתפל. בין אמת לשקר. בין נדיבות להתרפסות. בין עדינות לאססרטיביות.
חני אהבה אמת ותבעה מעצמה דיוק. בהוספיס היא אמרה לי "זה לא נגמר. הרצון הזה לדייק".
היא ניהלה את המחלה ביד רמה. היא השתדלה להעזר במשככי כאבים במידה שתקל עליה ולהמנע מהם במידה שתאפשר לה שעות ערות לדברים חשובים. לכתיבת מכתבים, לפגישות ושיחות חשובות עם משפחה וחברים.
אבל חני גם ידעה לחפף. לפעמים היא חיפפה במילים. לא הכל היה לגמרי אכפת לה. גם מהסיבה הזו אני מסרבת לחפש משמעויות נסתרות בכל פתק שהשאירה.
8.
את חני זכיתי (זכיתי?) ללוות בתקופה האחרונה. זה עושה את הפרידה שלמה יותר אבל כמו שאמר לי חבר, זה גם פוצע.
עכשיו אני כותבת על חני ולא אל חני. אולי אין לי שום דבר דחוף לומר לה. חני ידעה מי היא, מי אני ומה היא בשבילי. אין לי קצוות לא פתורים איתה. כשהלכתי ממנה ביום שני בבוקר ידעתי שלא בטוח שאשן שוב על המיטה הזו בהוספיס לידה. ידעתי שלא בטוח שהיא מגיעה עד שבת. שכל יום הוא שאלה. נתתי לה נשיקה ואמרתי "ביי מותק. שיהיה לך יום טוב" . "תודה" היא אמרה "תודה שבאת".