קשר לא נמדד בחיוכים

לפני 4 ומשהו שנים היתה לי חברה שהיתה מאושפזת ברמב"ם. המצב שלה הלך והתדרדר. במשך חודשיים ימים אימא שלה (שהיתה כבר קרוב ל 70) ישבה לידה יומם וליל. אפילו מיטה נורמאלית לא היתה לה שם והיא ישנה על כורסא כזו עם גב שטיפה יורד והדום נפתח לרגליים.
כל פעם שבאתי לבקר אותה (בדרך כלל בימי שישי) היא היתה מקבלת אותי בשמחה. הייתי יושבת אצלה שעה או שעתיים והולכת. לא מילאתי שום תפקיד מלבד לשמח אותה ולשוחח איתה.
לפעמים היא היתה עצבנית על אימא שלה והיתה חולקת את זה איתי. היתה מתלוננת בפני שאימא שלה מעצבנת אותה.
מה זה אם לא "עולם הפוך ראיתי"
אני זוכרת שאמרתי לה שאימא שלה אוהבת אותה, דואגת לה ועושה המון בשבילה והיא כמובן הסכימה איתי.
אחר כך היא ביקשה ממני לחבק את אימא שלה. הצעתי שתאמר לאימא שלה כמה מילים חמות והיא ביקשה ממני שאני אומר בשמה. אמרתי בשמה ובנוכחותה.
על הקבר של אותה חברה סיפרתי את הסיפור הזה ואמרתי לאימא שלה שהמילים היו שלי אבל הכוונה והלב לגמרי של הבת שלה.
כולם יודעים שקשר לא נמדד בחיוכים. האנשים הכי קרובים אלינו רואים את הצדדים הכי פחות יפים שלנו. כך בחיים וכך בסופם.
הרבה יותר קל להיות חברים מקרובי משפחה.
אל החברים שלנו אנחנו הרבה יותר נחמדים מאשר לבני משפחה.
על החברים שלנו אנחנו שומרים. על בני משפחה פחות. לא כי אנחנו אוהבים אותם פחות. פשוט כי אנחנו יודעים שהם תמיד יהיו שם.
בני משפחה הם אלו שסופגים לפעמים כעס שיוצא מאיתנו בלי שהוא מגיע לנו.
זה דרכו של עולם.
חשוב שגם המשפחה וגם החברים יזכרו את זה.
מן החברים נדרשת צניעות והבנה של מקומם (במילים פשוטות – שלא יעלה להם לראש).
וגם המשפחה חייבת לזכור את זה. לא להרגיש פחות קרובים או פחות אהובים. להפך. כל כך כל כך להפך.