ביקשתם סלובקיה

אז סלובקיה. ביקשתם סלובקיה.
ובכן הגענו בראשון בלילה (נחתנו בהונגריה) ויצאנו לנסיעה של שעתיים וחצי לצימר.
כידוע הארגון היה כל כולו של שימי האלוף (אני אחראית בעיקר על התעוד)
רוב הצימרים לא רצו לקבל אותנו באמצע הלילה וזה שכן היה שעתיים וחצי נסיעה מהשדה.
אז נסענו.
בדרך ראינו עשרות שועלים. עשרות. בלי הגזמה. קופצים לכביש. נוטים להתאבדות. בנס לא פגענו באף אחד מהם. בצד הכביש ראיתי אייל מטפס. או פרה. אני לא בטוחה. ולסיום ראינו גם סמור.
הדירה היתה משונה משהו (זה מקדש שצריך להתהלך בו בכפכפי גומי שחיכו לנו בכניסה?)
ודלת הזכוכית במקלחת היתה מאתגרת במיוחד עבורנו (זוג עם 2 בנות (15 ו 19)). יאללה לילה אחד.

ויהי ערב ויהיה בוקר יום שני

בבוקר המשכנו עמוק לתוך סלובקיה עד הרי הטטרה הגבוהים.
יצויין רק שעצרנו לצהרים בה קיבלתי לקריאה ראשונה את הכתבה שפורסמה אחר כך במוצ"ש של מקור ראשון. הייתי בכזה מתח שנחשי המים שפיטרלו בבריכה הסמוכה לא הטרידו אותי כלל ועיקר.
מסרתי את התיקונים שלי וניסיתי להדחיק את הפרסום הצפוי. הלאה להרי הטטרה.
יצאנו למסלול יפיפה. תחילה עלינו בקרון (פוניקולור?) ואז התחלנו במסלול.
מהר מאוד גילינו שאני עגלה. שימי הודיע לי שלפני הטיול הבא אני עוברת מבחן ברור. או שהוא יתכן משהו לגיל הזהב. נתקדם ונראה.
עלינו עד המפל הראשון (מהמם) והמשכנו אל השני. אחרי זמן מה נתקלנו בישראלים (הפלא ופלא) ובצעד בלתי ממושמע (שימי אמר שלשאול זה לחלשים) שאלתי כמה זמן עד המפל הבא… ובכן, 3 שעות. שלום ותודה. עשינו פרסה ומיהרנו ככל יכולתנו לתפוס את הקרון האחרון שיוצא בחמש (חה! האחרון בשבע! סתם רצנו!)
בדרך פגשנו אנשי ברזל. כאלו שמעלים לקיוסק במעלה ההר ציוד ששוקל יותר מהם.
הצימר שלנו היה נפלא (אחרי שמצאנו אותו וגילינו איך נכנסים ולפני שגילינו שהרדיאטור עובד ואין מזגן והמים במקלחת לא יציבים…)

ויהיה ערב ויהיה בוקר יום שלישי

בבוקר יצאנו לגבול פולין (נהר פניני) לעשות רפטינג. זה השלב ששתי המופרעות שלנו התחילו עם בדיחות שואה… (מריחה את זה? דם יהודי… לא מצחיק. זוועה.)
הנהר מלא בחברות רפטינג אבל אנחנו תאמנו מראש עם מריה שיש לה חוש עסקי מצויין עד כדי כך שהיא לומדת עברית באולפן.
על השלט שלה כתוב "רפטינג מריה, ישראלים ממליצים"
המדריך שלה ידע לומר לי שהציפור בשמים היא אנפה ומשוגעת מספר אחת מיד שאלה "אנה פרנק?" (לא מצחיק. זוועה.)
בקיצר רפטינג בסירה. נהר די רגוע. על רפסודה זה אפילו יותר רגוע. מימין סלובקיה. משמאל פולין. והכתר ושבעת הנזירים ועוד סלעים עם שמות משונים.
המסלול אורך כשעתיים (במיוחד אם לא חותרים) וניצלנו את הזמן לתכנן לגברת מתגייסת מסיבה. היתה התלבטות בין שישי למוצ"ש. בשלב מסויים ביקשתי שלא לומר את המילה מוצ"ש. פשוט כל פעם ששמעתי אותה החסרתי פעימה…
בחזרה מהרפטינג בחרנו לרכב על אופנים (9 ק"מ של מסלול מוצל ליד הנהר. אפשר גם ברגל. אפשר באוטובוס)
משם נסענו לשביל צמרות העצים.
כמו גדולה עליתי ברכבל. כמו גדולה צעדתי 3 צעדים על השביל. כמו גדולה הבנתי שזה לא בשבילי. האמיצים צעדו איזה קילומטר על גשר בגובה 24 מטר ואז טיפסו לגובה 8 קומות כדי ללכת על רשת בין שמים לארץ. שיהיו לי בריאים.

ויהיה ערב ויהיה בוקר יום רביעי

ליום רביעי שימי תכנן לנו 3 מסלולים. לא פחות. את הראשון הוא בכלל לא ספר כמסלול. כולה טיפוס לאיזה הר כדי לבקר במערת קרח. הוא אומר שסיבולת הלב ריאה שלי אבדה כשהפסקתי לרוץ. אני טענתי בעיקר שאין לי אויר (היום הבן החייל הסביר לשימי שזה לא שאני עגלה. פשוט רוב האנשים לא עושים 8 פעמים ספורט בשבוע…)
בקיצר בלי אויר הגענו למערה. סיור של 25 דקות גג כולו בסלובקית ואפילו לא בדיבור חי. השמיעו לנו הקלטה. המערה מרשימה, אין מה לומר. תמורת 10 יורו נוספים על כרטיס הכניסה תוכלו גם לצלם במערה. אני בחרתי לרכוש גלויה…
משם למסלול הראשון או השני תלוי מי סופר.
שימי אמר שזה מסלול קל עד בנוני. שיהיה בריא.
השארנו את האוטו בחניה ליד האגם (שילמנו לאיזו נערה סלובקית שטענה שצריך. זה היה כזה לא רשמי שתהינו אם זה לא מתיחת קיץ של החברה בכפר כלפי התיירים האומללים). טיפסנו קצת בהר עם הסימון האדום עד תחילת המסלול הירוק. בתחילת המסלול פגשנו בחור צעיר (שתפקידו הרשמי הוא כמובן לגזור עלינו קופון) שישב לו משועמם בבוטקה שלו וניגן בבנגו. זה היה מקסים. גם ויזואלית וגם ווקאלית.
המסלול ברובו הוא טיפוס. הרבה סולמות. המשפחה היתה מרוצה. אני התרכזתי כל פעם בצעד הבא. כשהגענו לפסגה חפשנו את השביל הירוק חזרה. קצת הרגשנו כמו בחזרה מטואיצי אבל הגענו בסוף.
מסלול מספר 3 קוצץ. זה היה אמור להיות שעה הליכה לכל כיוון כדי לראות תצפית יפה. ויתרנו. לכל גבול יש תעלול.
נסענו לאיזו טירה חביבה רק כדי ששימי יוכל לשים את הראש שלו בתוך גיליוטינה ובנותינו האהובות יצטלמו מחוייכות. אידיליה משפחתית שכזו.

ויהיה ערב ויהי בוקר יום חמישי

היום הזה היה מכוון אטרקציות לילדים והילדים בנפש. יש סיכוי שזה היה היום היקר ביותר בטיול (חוץ מהקניות בהונגריה).
התחלנו בבית ההפוך. אומרים שהוא הכי יפה מבחוץ. אל תאמינו. תכנסו. הכי מגניב זה חדרי האמבטיה ושרותים. אפשר לעשות שם תמונות נהדרות ואחר כך תחליטו איך לשים אותן באלבום (ישר או הפוך).

משם הלכנו לקולנוע רב מימדי (משהו קטנטן בתוך קניון. בסך הכל 4 מושבים). בחרנו סרט סולידי. משהו עם סקי. רכי הלב שבנינו האטו את הדופק טיפה בעצימת עיניים מתי שהיה צריך. לסרט הבא (מסלול מרוצים) הבנות המשיכו בלעדינו. אנחנו צפינו בהן צופות בסרט. משעשע לא פחות.

מסלול הקארטיג נפתח רק ב 12. זה מגניב אבל הרבה פחות מכוון לתיירים. ראשית הם לא יודעים אנגלית. שנית הם מכוונים לנהגים תחרותיים ולא למשפחות שנפשותיהן תומכות זו בזו. אסור לעצור. מי שעוד אין לו רשיון וקצת מתקשה עלול להנות פחות. קחו בחשבון.

פליינג בוקס יש גם בארץ. הלכנו כי היה כתוב באינטרנט שזה 25 יורו. בפועל זה 25 יורו רק לילדים צעירים. עבור הבנות שלנו המסלול האפשרי הוא של 4 דקות עלותו 59 יורו לראשונה ו 39 לשניה. בסך הכל 100 יורו. לא זול בכלל אבל הבנות נהנו. אם הבנתי נכון אז בארץ יעלה לכם 200-250 שח ל 2 דקות כך שזה בכל זאת טיפה יותר זול. כך או אחרת עשינו שם תמונות נהדרות.

לסיום היום המטלטל הזה תפסנו רכבת אלפינית חמודה. מה זה חמודה, מותק. הבהירה לי סופית שהזדקנתי…

ויהיה ערב ויהי בוקר יום שישי

היום הזה היה היום בו נדרשנו לסוע משהו כמו 3 שעות כדי להגיע להונגריה לשבת. תכננו (כלומר שימי תכנן לנו) ביקור בפארק חבלים שהוא מצא באינטרנט ואז נסיעה. הגענו לפארק "טרזניה" ולרגע היה נדמה לנו שהוא קצת מסכן כזה. אני הופקדתי על המצלמה ושימי והבנות לקחו את המסלול המלא והמאתגר יותר. מהר מאוד הם גילו שנדרשת המון עבודת ידיים והפארק המסכן לא באמת מסכן. אני עצמי אימצתי מאוד את שרירי האצבע. בעצם גם את המפרק שאוחז במצלמה.

זהו. הגענו להונגריה. החזרנו את האוטו מהר מהר לפני שבת (שימי החזיר), עשינו סופר (שימי עשה), הצטיידנו בסושי לסעודה שלישית (שימי הצטייד) וקיבלנו שבת בשמחה ובנחת.

פרק ב (הונגריה) פורסם כבר קודם. כרגיל, פוסט עם תמונות יעלה בבלוג כשיהיה לי זמן לשבת על המחשב.