יום חמישי בערב. התוכנית – פגישת מחזור לכיתה שלי מהאולפנא. 20 שנה עברו מאז סיימנו תיכון. שנתיים עברו מאז נפגשנו לאחרונה. זו היתה אז פגישה קצרה באולפנא עצמה בארוע לרגל 30 שנה להקמת האולפנא. זה היה אז כנס בוגרות מכל השנים והמפגש הכיתתי היה קצר והשאיר חשק לעוד. הפעם זה רק המחזור שלנו.
קבענו בשבע בערב בבית של אחת החברות. באתי במצב רוח מפוזר משהו. מוטרדת קצת, שמחה על דברים מסויימים, מוטרדת מאחרים ובעיקר לא מפוקסת. אבל באתי בכיף. היה ברור לי במליון אחוז שאני באה. היה ברור לי שדבר כזה לא מפספסים.
הגעתי בשבע וקצת. כבר בכניסה ראיתי פנים אחדות. היו שם פנים שלקח לי 2 שניות לזהות. נדמה לי שלא ניתנה לי שהות להתלבט של מי הפנים והיא כבר הציגה עצמה. מאמינה שהייתי מסתדרת גם בלי זה.
הבית עוד לא היה עמוס. עברתי את הכניסה ופניתי ימינה למטבח. אני זוכרת את השניה הזו. את המבט והתחושה. היו שם אולי 10 בנות. קצת פרצופים שאני מורגלת לראות (של בנות שאני בקשר כזה או אחר איתן עד היום) וקצת פרצופים שלא ראיתי שנים. זו היתה הפתעה. כמו פלאש חזק. ופתאום התרגשות עצומה. זה לא יהיה מופרז לומר שבשניה אחת הרגשתי שהגוף שלי מזיע. לרגע נבהלתי ופחדתי שלא אדע לתת שם לכל תמונת פנים שחוזרת אלי מלפני עשרים שנה. חיפשתי משהו מוכר להאחז בו. ובכיתי. בחיי שבכיתי.
מצאתי את אלכס, חברתי לחוג הסרטן, וטמנתי ראשי בחיקה. ברגעים הראשונים זה היה קצת יותר מידי בשבילי. אז יצאתי עם אלכס החוצה לעמעם טיפה את האור החזק והמסנוור הזה. דיברנו טיפה עלי, על זמן הווה, ועל החוויה המשותפת שלנו. לא, לא באתי לשם כדי לדבר עלי או על מה שמעסיק אותי ביום יום. באתי לפגוש אנשים מזמן אחר ולשמוע אותם אבל לרגע הייתי חייבת צעד אחורה. טוב שאחרי שהות קצרה רונה באה לקרוא לנו חזרה לסלון.
הופעתי לגלות כי לפחות חמש בנות מהכיתה עוקבות אחרי הבלוג שלי. מרגשות! באופן טבעי שוחחתי יותר עם החברות שלי או עם אלו שהיו חברות שלי בזמן האולפנא.
הצחיק אותי (אותנו) כשרונה קיבלה את יונה בקריאה גדולה "טלי!!!" בכל זאת שתי הג'ינג'יות שלנו ושתיהן גם מאותה העיר. או שפעם הן לפחות היו מאותה עיר. הצחיק אותי (אותנו) שענבל חיבקה את מי שפגשה בכניסה חיבוק אמיץ ורק אחרי כן ירד לה האסימון לגבי מי זו בכלל ואז היא קראה בקול "רותי בסול!!!".
מישהי אמרה לי משהו על זה שהשתננו ואני דווקא אמרתי שלדעתי כולנו פחות או יותר התעצבנו מבחינה דתית כמו הבתים שלנו. בזמן האולפנא כולנו היינו די דוסיות אבל אחרי, שבנו אל מקורותינו. אלו שבאו מבתים חרדים מנהלות היום בתים חרדים, אלו שבאו מבתים "מזרחניקים" (מילה שטלי מרבה להשתמש בה) מנהלות בתים ברוח זו, יש כמה שמתחו את הקוים קצת יותר אבל בכיוון הבית שלהן ולא הפוך. ככה בגדול. כך בעיניי. וחרד"ל. הכי הרבה מאיתנו שייכות לחרד"ל.
וכמו אז, גם היום, מכל קצווי הארץ התאספנו; מהגולן ומהבקעה, מגוש עציון ומגוש דן, ממעוזי בורגנות (בשטחים ובערים) ומישובים מרוחקים.
אודיה הציעה משחק אבל לא הצלחנו לסתום את הפה, היה רעש וגלי צחוק גם על בדיחות שבקושי שמענו. בסוף עשינו סבב. גם הוא הלך קשה ולאט אבל בכיף ובשמחה. גילינו על כמה התמודדויות לא פשוטות של חברות לכיתה. הכי נגע ללב המשפט של עטרה לגבי מימוש עצמי (שאר הפרטים ישארו בבית של רונה).
בשלב מסויים יצאתי לדבר קצת עם עינת ואחר כך עם נעה. שולמית (שמבחינתנו היא לעולם לא תהיה "אחות של" אם כבר אז הוא "אח של". וגם וגם וגם אנחנו עדות שהיא היתה שושו עוד לפני שהמציאו את שושי ושושה), טיילה שם בחוץ עם התינוקת הכי טרייה שהגיעה למפגש ושאלה אותי ואת נעה אם אנחנו בקשר כל הזמן או שאנחנו משלימות פערים. השאלה הזו כל כך נכונה וכל כך מוצדקת. היינו חברות בתיכון. מי יכול לדעת אם שמרנו על קשר כל השנים האלו או שהמפגש המחודש עורר אצלנו את הרצון והחשק והפתיחות לחלוק הכל עכשיו כאילו לא עברו איזה 20 שנה… (וזה בדיוק מה שעשינו, אגב. חלקנו הכל בפתיחות כאילו לא עברו 20 שנה)
נשארנו שם עד אחרי חצות ונראה היה שהיינו שמחות להשאר עוד הרבה שעות. חווה אלברשטיין אומרת שפגישות המחזור רק מוכיחות שאין לאן לחזור. אני אומרת שפגישת המחזור שלנו הוכיחה עד כמה כולנו היינו רוצות לחזור.
אז שוב לסיום, עד המפגש הבא, קבלו משימה. תור לכירורג שד. כי כפי שאלכס אמרה – גילוי מוקדם מציל חיים! שגם במפגש הבא אלכס ואני נהיה היחידות שחוו כזו חוויה ואם חלילה עוד מישהי צריכה לראות את הסרט הזה, אז מוטב לגלות בזמן ולצאת ממנו מהר ובחתיכה אחת.
בשמחות יקירות. אתן ברכה. ועכשיו כבר ברור שזה לתמיד.
אשרה,
מדהים איך את מצליחה בקלות להעביר חוויה משמעותית למילים.
כל זמן שתמשיכי לכתוב אני אמשיך לקרוא…
עינת
עינת אהובה!
אני מבטיחה להמשיך.
כאן או במקומות אחרים, אני מבטיחה. בעיקר לעצמי. אבל גם לך.
נשיקות, יקירה.
אשרה , מקסימה כתמיד !
כתבת כל כך יפה את התחושות והמחשבות שזה פשוט מקסים!!
אכן, מפגש מיוחד.
עברו 20 שנה ובאמת כפי שכתבת כולן נשארו כמו לפני… קמט פה, 5 קילו נוספים(…)שם אבל שמחת החיים, סגנון וצורת הדיבור..כמו לפני שנים אצל כולן.
גם אני בתחושה שחייבים להיפגש שוב..
תודה רבה על השיתוף
לאה
בשמחה לאה!
מאמינה שעם כל כך הרבה רצון של כולן עוד יהיו מפגשים נוספים.
נתראה… (+:
אשרה יקירה,
הצלחת לרגש אותי! מצאתי את עצמי תוך כדי קריאה עד דמעות בעיניים.
עכשיו שמצאתי את הבלוג שלך, נראה לי שהיום יהיה לי קשה לעבוד …
תמשיכי לכתוב ואני אמשיך לקרוא.
תודה רבה על השיתוף.
אסתי
היי אסתי, יקירה.
איזה כיף "לפגוש" אותך פה.
מוזמנת תמיד!
בשמחה!
כתבת נהדר! עושה חשק להרים כזו פגישה גם במחוזותינו….
יאללה אביבה, למלאכה… (+:
אושי- הכותבת המוכשרת של המשפחה!!!!
מקסים
תודה תודה! (+:
וואלה אושרה, את מדהימה. כתבת מדהים!!אבל הדבר הראשון שגרמת לי הוא הרצון לכתוב. לכתוב על אמת.
אני אדם מאוד פתוח שלפעמים אני כועסת על עצמי למה אני מספרת הכל ולא משאירה לעצמי שום פינה סודית ועל כן- לפני המפגש השבעי את עצמי שאני לא מספרת בפומבי על הסרטן שלנו כדי שלא אבוא הביתה ואתחרט על מילים שאמרתי, חשבתי לעצמי שהרי הבנות לא בקשר איתי רצוף מה יתן לי לשתף אותם, הייתי גאה בעצמי שלא דיברתי אבל יותר מזה- התחרטתי מאוד: איזה סיפור קטן חוייה קטנה. כולם באמת מתוך רצון עמוק וחזק לעזור רצו לשמוע, או יותר מזה- אני רציתי לספר. לא שהייתי צבועה שם, אני באמת שמחה ובאמת עסקים כרגיל ממשיכים לעשות הכל!!
אבל הסרטן בשבילי הוא ממש לא שפעת. לא ארוכה ולא קצרה! אין דמיון! לעמוד בין חיים ומוות זה לא שפעת. כיאה למיזרוחניקית כמוני האמונה שאסף יבריא ממש משאירה אותי שמחה ומאושרת. והעליה הדרגות האמונה מבחינתי מבריאות אותו ואותי- אני גורמת פריחה לעצמי אבל זו המציאות שלי.
אני אשתף בסיפור קטן: הבן שלי אלחנן בן 14 בא אלי ואמר לי:" אמא עכשיו כולם ירחמו עלינו" אמרתי לו :" אלחנן אם אתה לא רוצה שירחמו עליך אז אל תרחם על עצמך" אלחנן התעקש ואמר: אבל אמא ירחמו עלי מאחורי הגב. אמרתי לו: אלחנן- אתנה מרחם על שרית?(גיסתי הנכה אופטימית חסרת תקנה חייטובסקי אמיתית שמגשימה את עצמה חזק) למה אתה לא מרחם עליה, המצב הבסיסי שלה ממש לא משהו. והוא ידע יענות את התשובה והבין שאם הוא ימשיך ליהיות שמח כמו שהוא וימשיך ליהיות עם הרבה אנרגיות כולם יזרמו איתו.
וככה אנחנו ממשיכים בשמחה ובתודה ובאמונה שלנו לה' יתברך. ואני מודה לכל באות האירוע ביום חמישי שבאמת לא נתנו לי הרגשת רחמים כי זה אני הכי שונאת. ונתנו לי חיבוק גדול בלי שאדבר יותר מידי ובלי שהם דיברו יותר מידי.
הייתי המאושרת באדם. וככה אני היום
תודה רבה לכולם!!!
תודה רבה אושרה על הבמה
צביה, אהובה!
הבמה שלך. כמה שאת רוצה!
כתיבה מרפאה. כך בעיניי.
אם רק תבקשי, היום אני פותחת לך את הבלוג שלך.
בשמחה!
תודה לך על מילותייך החמות ועל השיתוף.
ותפילה! תפילה גדולה.
(וכן. גם אני חושבת שסרטן זה לא שפעת. לא מבחינת ההצב הקיומי ולא מבחינת התחושה הפיזית.)