דפנה יקרה,
דפנה שלי, העו"סית שלי, עם השיער האדום השובב וקודם עם הקרחת שאהבת ואחר כך שוב עם הקרחת. וכל הזמן אותה דפנה. אותם פנים. אותה הבעה. ומבט. מבט שמבין כל כך הרבה. מבט שחודר ונוגע בתחתית גם בלי מילים בצידו.
אתמול בערב נפלה עלינו הבשורה הזו המרה, שזהו. את כבר לא איתנו. כבר זמן מה שידענו שזה הולך בכיוון הזה. את ידעת. אני ידעתי. אימא שלך ידעה. כולם ידעו. חשבנו שאנחנו מכינות את עצמנו לקראת זה. דיברנו על זה. בכינו. וכשזה בא זה בא כאילו לא היתה שום הכנה. זה בא פתאום והכאב מפלח.
את היית סמל לאופטימיות אין סופית. רק לפני 12 ימים כתבת בפייסבוק שאת מתחילה לצייר בצבעי מים וכולנו התפעלנו. גם מהציור אבל בעיקר מהרוח. היית לוחמת. היית אמיצה. נהגת לדבר על הפחד ולהודות בו כי איך אפשר שלא אבל זוהי גם החכמה. זהו הרי האומץ הכי גדול שיש.
חששת ללכת לבד. ואני הרהרתי בגילוי הלב המדהים שלך ולא הזכרתי לך שיש לך סניף של גמאני שם למעלה. לבד את לא תהיי.
באנו מעולמות קצת שונים פוליטית וחברתית אבל היתה לזה אפס משמעות. אם כבר גילינו שאנחנו דומות בצורך הזה להיות מעורבות חברתית. להביע דעה. אוי כמה בער בך להביע דעה…
שמחתי לבוא אליך בימי שישי בבוקר. שמחתי לראות אותך, לדבר. לפעמים הצלחנו לדבר יותר ולפעמים פחות. שמחתי בביקור האחרון שהיית חיונית והיינו ציניות וצחקת. ממש צחקת. אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותך צוחקת. גם כאבת מאוד. היו לך שעות טובות יותר ושעות קשות יותר. ותמיד זכרת גם להתעניין בי, בכתיבה שלי, במשפחה שלי, בהכל.
אני רוצה לומר לך שגם אם מבחוץ זה נראה שאני באה בשבילך, לחזק אותך או משהו כזה, באתי הרבה בשביל עצמי. זו היתה זכות עבורי לשהות במחיצתך. להשיב לך במעט על ההבנה שלך כלפי בזמנים שלי היה קשה ובעיקר להיות איתך. כחברה.
גם מתוך הכאב של הגוף והיסורים של הנפש שאינה יודעת לאן היא הולכת כאבת את כאבה של אימך. היה רגע שאימא שלך, שלא זזה ממיטתך, נשברה לרגע ואת ביקשת ממני לחבק אותה במקומך. אני הצעתי שתאמרי לה שאת מעריכה את כל מה שהיא עושה ואמרת. המילים היו שלי אבל הכוונה שלך והלב, הלב הגדול שלך היה שם כל כולו. איזה קשר אמיץ היה לך עם אימא שלך, איזו מסירות. כמה אהבה. קל זה לא היה. כל הסיטואציה הזו שאימא צריכה לסעוד את ביתה היא בלתי אפשרית בכלל. אבל אימא שלך עשתה הכל באהבה אין סופית ועם כל כמה שהיה לך קשה עם המצב הזה את הוקרת לה תודה.
אני שמחה על כל ביקור וביקור שביקרתי אצלך. על כל נשיקה או ליטוף. על כל מילה חמה שהחלפנו. אני שמחה שאמרתי לך אינסוף פעמים כמה את יקרה וחשובה.
דיברנו הרבה פעמים על הקבוצה ועל הקיר והיה לך חשוב שיזכרו אותך על הקיר אז אני רוצה לומר לך שהקיר מלא במילות פרידה ממך והוא רווי כאב. גם פוסט אחד שלך מלפני שנה מופיע בו ובו המשפט "אני בעיקר ארצה שימשיכו לחיות אחריי בשמחה. שיאהבו זה את זה, ייהנו ויזכרו בי עם חיוך." אז תדעי שיחד עם הכאב העצום על לכתך מופיעים על הקיר גם פוסטים של חברות חדשות שמבקשות כתף בתחילת הדרך ויחד עם הכאב, אנחנו שם בשבילן. אנחנו נמשיך לחיות בשמחה ונפזר שמחה וטוב איפה שרק נוכל. נזכור אותך תמיד. פעם בדמעה ופעם בחיוך.
זהו דפנה, זה נגמר. עכשיו כלום כבר לא בוער. כלום כבר לא כואב וכלום כבר לא מציק. נוחי לך בשלום חברה יקרה. אם יש משמעות לדברים, אם יש מי ששומע, את בוודאי בעולם שכולו טוב. התפללי על כולנו כי אנחנו אוהבים אותך מאוד.
מרגש ונוגע עד דמעות. כמה מדהימה את.