רכבת הרים

הימים עמוסים. עמוסים רגשית ובכלל. המילים שלי מתפזרות בפייסבוק, על הקיר של הקבוצה, על הקיר שלי, בוורד, במייל, בכל מיני מקומות. הן מתפזרות והן לא נגמרות.

יש כל כך הרבה מה לומר.

יש פוסט שכתבתי לפני כמה ימים וטרם פרסמתי ולפרסם אותו עכשיו זה קצת תלוש כי מלפני כמה ימים להיום הכל השתנה. כי ביום שני אחר הצהרים דפנה נפטרה. כי אתמול ליווינו אותה בדרכה האחרונה. כי גופה הפך דומם והיא אינה. כי הותרנו אותה שם בבית העלמין תחת ערמת עפר וזרי פרחים. כי קשה לדמיין את הגוף שלה מונח שם בלי שתהיה לה יותר היכולת להזיז את השפתים ולומר משהו. בלי שתהיה לה יכולת לפקוח עיניים ולהביט.

אז ממה להתחיל?

זה יהיה קצת רכבת הרים אבל אתחיל מהפוסט שכתבתי לפני כמה ימים:

משנה איזונים

עכשיו פוסט. עכשיו דילמה. באיזה קטגוריה לשים את הפוסט הבא, ב"המסע להחלמה"  או ב"על החיים בכלל". בשניהם???

ובכן אלו הדברים:

אחרי שיפוץ בבית (היה מתיש אבל כיף שהיה) ואחרי טיול משפחתי בחו"ל (היה נפלא וטוב גם לחזור), אנחנו בבית, רק מתרגלים לשגרת חופש ואוטוטו הוא יגמר.

כפי שהיה מתוכנן מראש עברתי בשבוע שעבר בדיקת MRI. זו היתה הבדיקה הראשונה מאז הניתוח. לשמחתי הזמן שעבר מביצוע הבדיקה עד קבלת התוצאות היה כל כך קצר שכמעט לא הספקתי להיות במתח. תוך פחות מ 24 שעות קיבלתי תוצאה שאומרת שהכל, ברוך השם, כשורה. אנחת רווחה.

עכשיו הזמן להתארגן לחזרה לעבודה. יש כבר תאריך וגם הסכמה לגבי היקף המשרה (1.10, 50% אם אתם חייבים לדעת). אז אני שמחה. אני שמחה שיש תאריך ואני שמחה שיש עוד קצת זמן עד התאריך הזה.

אני שמחה שתהיה לי שגרה. אני שמחה כי אעסוק בדברים מעשיים. אני שמחה כי עבודה זה חלק מהחיים וכי זה נכון לאיזון שלי, של הבית ושל כל המערכות שאני חלק מהן. אני שמחה גם כי בזמן האחרון מצאתי את עצמי נדרשת להסביר איך זה או למה עדיין לא חזרתי לעבודה (- ומה בעצם את עושה עכשיו? – הלו??? אוגוסט??? ילדים???).

מטרת המשרה החלקית היא לאפשר לי להמשיך גם בכתיבה. כתיבה אינה תענוג עבורי אבל היא מהות. אילו היא היתה תמיד הנאה גדולה (לפעמים היא כזו) אז הייתי בטוחה שהיא תמיד תתקיים. אבל היא לא תמיד כזו. הרבה פעמים היא קשה ואפילו מייסרת. יש את הקושי הרגשי עם תכנים שעולים בכתיבה ויש את הקושי להתמיד. אחד הפחדים שלי (העיקרי שבהם?) הוא שמהר מידי אשאב את עצמי אל אזור הנוחות של עינייני יום יום ועבודה ואזנח את הכתיבה.

***

כל זה כתבתי לפני כמה ימים. התמהמהתי עם הפרסום כי הרגשתי שלא סגרתי את זה כמו שצריך. עכשיו אני במקום אחר אז שיפורסם כך.

והנה כמה מילים עדכניות.

 עכשיו עוד יותר ברור לי מקודם שגמאני זה משפחה. עבור כולנו. בלי קשר אם אנחנו נשואות ויש לנו ילדים או אם אנחנו רווקות גרושות או כל סטטוס אחר.

צחקתי ואמרתי שלדבק שמחבר אותנו קוראים "זיעת לוויות" אבל זה לא נכון. גם כי יש עוד מיליון דברים אחרים שמחברים אותנו וגם כי רובנו נמנעות ממרבית הלוויות. כל אחת עושה את הבחירות שלה מתי כן ומתי לא (לרוב לא, כן רק כשזה ממש קרוב. אצל דפנה זה היה ממש קרוב להרבה מאוד חברות).

אחרי הלוויה ישבנו לשתות משהו. כי ככה אנחנו. קבוצה מטורפת כזו. ומקסימה.

ובדרך חזור דיברנו קצת על אי אלו חיכוכים שהיו בין בנות אלו ואחרות וחילופי דברים ופגיעות והתחדד לכולנו שוב כמה חשובה הסליחה וכמה הטוב גובר על הרע.

הבנתי שוב שגמאני זה משפחה. ובמשפחה סולחים ותומכים ומחבקים עם הכל ואת הכל. אז החלמתי ואני חוזרת לעבודה ומשנה איזונים אבל את גמאני אני לא עוזבת. כי לא עוזבים בית ומשפחה.

תודה לך גם על זה דפנה, על הרכות שהצער מייצר והדלתות שנפתחות בלב.