אתמול בצהרים חזרתי מחופשה בת 24 שעות. חופשת כתיבה, כך קראתי לזה. זה משהו שתכננתי אותו שנים. להתרחק קצת, אולי למדבר, להתנתק קצת ולהתמסר לכתיבה.
כיוון שלפני מספר חודשים התחלתי בתהליך כתיבה, עכשיו גם היה לי ברור מה אכתוב שם במדבר. כיוון שהקיץ העמוס הזה לא ממש סייע לי לשמור על שגרת כתיבה, הבנתי שעכשיו הזמן.
מסוג הדברים שחולמים עליהם אבל בלי פרטנר הם לא יצאו לפועל. מה, אני אסע לי לבד למקום לא מוכר?? אני יכולה לדבר על זה מהיום עד מחר אבל זה לא יקרה הרי.
בסוג של צרוף מקרים או אולי מזל, הרעיון שזרקתי לאוויר נפל על אוזניים קרויות והפרטנרית (המשובחת יש לומר) נמצאה! היא מצלמת, אני כותבת, נהיה ביחד, נהיה בנפרד, נהיה ביחד ולבד. אני אמרתי מדבר היא אמרה מנזר. חילקנו תפקידים. אני אחפש מקום מתאים במדבר והיא תברר על מנזר. מובן שאני המשכתי לדבר ולדבר ולדבר אבל רק לדבר והיא לעומתי התפקסה צ'יק צ'אק על מקום. יאללה, שיהיה. רק שיהיה כבר. בסוף גם מצאנו תאריך. הודענו לכל העולם כי אחרי הכל (ולפני הכל) 24 שעות זה בטח זמן שהעולם יכול להתמוטט בלעדינו וצריך אין סוף תאומים ואישורים, לא? זהו. סופי.
הבעיה עם דברים שמתוכננים מראש היא שכשהם מגיעים לא בהכרח הם תופסים את הנפש במצב המתאים. רצה היקום וכשהגיע המועד גם הנפש היתה מוכנה ומזומנה. או כמו שאומרים – נפל לי בול בזמן.
אז יצאנו לדרך.
הכבישים המתפתלים בהרים והדיסק המשובח כבר הכניסו למצב רוח הנכון. בתוך התרוממות הנפש התערבבה לה קצת תוגה (לחשוב שזו בדיוק הדרך שחברות שלי עושות בדרך לבית חולים ובעיקר לחשוב על חברות שלא עושות יותר את הדרך הזו…)
אני לא יודעת אם הייתי מאוד מכוונת מטרה או שהמקום עשה את העבודה אבל איך שהגענו התיישבתי לכתוב. כתבתי בשטף במשך שעה. כתבתי כאילו אין שום דבר מסביבי. כתבתי כאילו אין קורא ולא יהיה קורא. זה אני עם עצמי בשבילי. נדמה לי שזו הדרך שבה טקסטים כנים נכתבים.
אחר כך טיילנו בגן, שתינו קפה וחזרנו לכתוב עוד. ארוחת הערב היתה סוג של פשרה הלכתית אבל חוויה מצויינת. צחקנו כאילו אין אתמול ואין מחר. צחקנו עד דמעות. צחקנו על הדברים הכי כואבים שיש ועל שטויות. צחקנו כאילו אנחנו מכירות שנים עם כל הניואנסינים הכי קטנים.
24 שעות זה מעט אז היה צריך לנצל כל דקה ודקה וכך מצאתי עצמי כותבת עד שעה מאוחרת. הייתי אומרת שכתבתי עד שהתרנגול התחיל לקרוא בקול אבל הוא קרא כבר באחת בלילה אז זה לא ממש חוכמה.
על הבוקר יצאנו לטיול ומיהרנו לשוב כדי לגנוב עוד קצת זמן כתיבה לפני שצריך לפנות את החדר. ואחרי הפינוי עוד קצת טיול. אין כמו חודש אלול לחזרה בתשובה אז ביקרנו בכמה בתי תפילה. זה משנה של איזו דת או עדה?
הספקנו המון המון המון והיה כיף גדול.
עם החזרה הביתה ובכלל, ברור לי שחופשת כתיבה לא יכולה להחליף שגרת כתיבה בבית. גם אם זה משהו שיקרה אחת לתקופה, גם אם זו רק זריקת מרץ, היה נפלא.
****
****
והנה כמה תמונות ששלחה לי במייל. תודה!
