החוויה הנעימה ביותר בעבורי כשאני קורא היא להיות כמהגר בעולם חדש, להיחשף לראשונה לסגנון חיים שלא הכרתיו, ללמוד מתוך עיניה של דמות על התמודדות, על התגברות, על נפילה ועל קימה ולהחשף לחיים מלאים ורב צדדיים ברמת אינטימיות של היכרות שבחיים האמיתיים נדיר למצוא. שמרית, גיבורת הספר בהחלט מספקת חוייה כזו.

להישאר עם טעם של עוד או עם חלק מתאוותיך בידיך עשוי להתפרש כסוג של החמצה או לחילופין כאי הסתפקות במה שיש, אני מזכיר זאת משום שחסר לי בספר הטיפול המעמיק והמפנק בדמויות משניות. הסיפור חושף ממש מעט על ההתמודדות שלהן עם האירועים הקשים עמם מתמודדת הגיבורה והייתי שמח לו סופק לי מבט יותר נדיב על התמודדותם של האב, האם, הבעל… כאילו ביקשתי דיון מקיף יותר בהשלכות של האירועים…

אבל אני מבין את הבחירה "לשטח" את הדיון המקיף ולהבליט את הסיפור האישי של הגיבורה האחת שראויה להתמקדות הזאת. כי אנחנו חיים בחברה שמרדדת ומחלישה ומהסה, שמנרמלת ולא יודעת להתמודד כראוי עם מורכבות או עם ייחודיות, שלא אוהבת לרדת לעומק והתמקד בכאן ובעכשיו של האדם האחד שעומד מולך.

אנחנו חיים בחברה שנמנעת מאינטימיות ולפעמים גם לועגת לה ולפעמים עושה בה שימוש ציני. להסתכל על זה במבט רחב זה לפספס את האינטגריטי של הספר.

'לגדול על מים', שם הספר, מתייחס לצמחים. אמה של הגיבורה אומרת שלא די לצמחים במים כדי לגדול, אלא שיש לבצע פעולות גינון ויש לספק תנאים נוספים לצמיחתם. צמיחה וגדילה אינם עניין מובן מאליו כפי שמגלה הילדה שבוגרת במהלך הספר וכפי שמגלים גם הקוראים בו.

מעבר להיחשפות לטראומה ולסיפור האישי, יש כאן אמירה ותובנה כלל אנושית ומקום לבדיקה עבור כל אחד- עד כמה צמיחתו מעודדת או מעוכבת ועד כמה הוא שותף בצמיחתם של אחרים. רבות מחשבות בלב איש בעקבות הקריאה.

תודה על המתנה הזאת,