וידוי; למרות שאני אוהבת לקרוא, מאד, בשנים האחרונות אני מתקשה להשאר עם ספר אחד מהתחלה עד הסוף. אני נוטה לזפזפ בין ספרים כמו בין ערוצים בטלויזיה, לעיתים זונחת ספרים טובים כי אני כבר לא זוכרת מה קראתי בהם. אבל – הספר הזה… קראתי אותו לאורך שבועיים, כל פעם קצת, בהתאם ללו״ז מול דברים אחרים וגם כי לא רציתי שיגמר מהר. בין לבין חשבתי עליו, תהיתי מה אמצא בהמשך ואיך אפשר לסיים אותו. את 50 העמודים האחרונים קראתי בנשימה עצורה כשאני שמה בצד מטלות מחייבות ותכניות אחרות כי לא יכולתי כבר לעזוב. אשרה גרינבלט, שזה ספר הביכורים שלה, כותבת בשפה רגישה ולא נופלת לקלישאות או לדרמות, למרות החשיפה והנושאים הלא-פשוטים שהיא נוגעת בהם. קשה להאמין שזה ספר ראשון… אשה מוכשרת שזכיתי להכיר אישית, ומכיוון שהיא כל כך צנועה בכלל לא ידעתי שיש בה את הכשרון הזה.
כמו תמיד כשאני מסיימת ספר טוב אני חושבת לעצמי שחבל שסיימתי.