כל הפוסטים בכללי
קצר וקולע
אז לפני חודש בערך אמרה לי חברה אחת (שלא נזכיר את שמה (+: ) שהיא רוצה לעלות לאיזה הר בזריחה.
מוזר
כן זה מוזר. כתבתי על זה הרבה מילים. כתבתי אותן איפה שהיה זמין לי, איפה שהקוראים שלי נמצאים, בפייסבוק. אבל
גם במילים
ובכן. חזרתי משלושה ימים באילת. כן בשיא האובך. מה לעשות שהאובך לא תאם איתנו תאריכים… ואני לא נרגעת מהשלושה ימים
מעגל שנסגר
יהודית אהובתי. חסרת לי הערב כל כך. אני רוצה לספר לך שאיכשהו יצא שסגרתי הערב מעגל. המפגש הראשון שלי בגמאני
הניחי לו לרגע
הביטי מראה נפלא ציפור במעופה עפיפון שנסחף צל שנופל על האדמה תני לו את עצמך לרגע הניחי ידך מן המצלמה
מעגלים
משהו בי נפתח ונסגר ואין לי הסבר טוב לזה ואני נעה במעגלים של רגש ובעומסים של עבודה ובין לבין משמרת
הדמעות הכי מתוקות
הדמעות הכי מתוקות שניקוות מעיני הן אלו של ספר מרטיבות את פני ואיני מוחה אותן הן מזכירות לי שאני חיה
להרגיש אישה
לשים חצאית או כיסוי ראש לבית כנסת לשלוף ציפורנים כלפי מי שעולב בילדיי להתרגש בסרט ובתקופה ההיא בחודש לקבל מחמאה
תקראי ג'ומפה להירי
תקראי ג'ומפה להירי אמרת לי אמנית הסיפור והרגש. אני אגיע לזה הבטחתי גם אם ייקח לי זמן מה. עכשיו את
כל היופי הזה
כל פרח שנשתל שותה את הדמעות שלא בכית על האדמה הזו כל עץ איתן מדגיש את שקר היציבות שעמלת לטוות
דברים שאפשר ללמוד בפגישת עסקים.
ובכן היום הבנתי למה אני סוציופאטית ושונאת אדם באופן כללי. ישבתי בפגישה שהיתה אמורה להיות עיסקית איכשהו ודיברתי את עצמי.
כמו לגדול על מים
מתוך ההצלחות שלי אני אומרת, ריק לי בפנים כמו לגדול על מים בלי חיבור לאדמה. כמה שאת חסרה.